נבואת המשנה בסוף מסכת סוטה
עם המלחמה המתעצמת בצפון, שוב צף ועולה המאמר החז”לי על כי הגליל יחרב ב”עקבות המשיח”. האם מדובר בנבואה מדויקת לשנת 2024? או שמא בתיאור היסטורי של מצב שכבר התקיים?
בקצרה: מדובר באוסף תיאורים היסטוריים מהמאות השלישית והרביעית לספירה בגליל.
זה הקטע המצוטט ביותר, מתוך המשנה הארוכה ביותר בש”ס, בסוף מסכת סוטה. הקטע מכיל 21 אפיונים לעידן הטרום-משיחי:
בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו.
המלכות שנהפכה למינות
נתחיל מהסוף: המלכות שהפכה למינות, החריבה כבר את הגליל. המלכות, הלא היא האימפריה הרומית, קיבלה את הנצרות (“מינות” בלשון חז”ל) בשנת 313, עם עליית קונסטנטינוס, הקיסר הרומאי הנוצרי הראשון. אותה מלכות גם החריבה את הגליל שהיה המרכז היהודי החשוב ביותר בעולם בימי התנאים, בפעולות ההכנעה של מרד גאלוס בשנת 351. החורבן הזה הביא לחתימת התלמוד הירושלמי (שהתחבר בטבריה) ולהפסקת קידוש החודש על פי עדים שראו את מולד הירח, בשנת 359.
בית הועד
לפני כן, במאה השלישית, חוו אזרחי האימפריה היפר־אינפלציה בשל פיחות במטבע. היישוב היהודי שמרכזו היה בגליל חווה ירידה בהשפעתם וכוחם של החכמים, עד כדי כך שנשיא הסנהדרין (או “בית־הועד” כפי שקראו לה בגליל בימי האמוראים) ניסה להרוג את ריש־לקיש. בתלמוד־הירושלמי שרדו עדויות על מתח כללי ששרר בין הנשיאים לחכמים.
חורבן הגליל
בתלמוד־הבבלי הספיקו כבר להספיד את בני הגליל, ונטען כי “בְּנֵי גָלִיל שֶׁלֹּא הִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם – לֹא נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם”. בירושלמי מסופר על שבעים משקופים בגליל שהתמוטטו, אנדרטאות שונות שנפלו בטבריה, מערת קבורה של נשיא שקרסה וארזים שנעקרו. בחפירות ארכיאולוגיות מתברר שבמאה הרביעית נפגעו יישובים רבים כגון מירון, בית שערים, כפר חנניה ועוד, גם בפעולות הצבאיות וגם ברעידת אדמה חזקה שפקדה את האיזור בשנת 363, שגרמה להרס מבנים רבים. המשפט “הגליל יחרב” בעצם מתאר את המציאות בימיו.
לכאורה, הנבואה התגשמה באופן מדהים: המשנה הרי נכתבה בסביבות שנת 200, וצפתה מראש את התלכדות האירועים במאתיים השנים הבאות! לא ככה?! התשובה היא שזה הרבה יותר מורכב.
מועד כתיבת המשנה
קודם כל, המשנה בכלל לא נכתבה עדיין בתקופת האמוראים, אלא רק נשנתה בעל־פה. רבי יהודה הנשיא שמת בסביבות שנת 200, רק ערך אותה לקובץ מאורגן, אבל לא כתב אותה. מאז ולמשך מאות שנים לאחר מכן, המשנה הייתה נלמדת מפיהם של “תנאים”, אנשים ששונים אותה בעל־פה, שאפילו קיבלו לעיתים הערות ל’שיפור’ הנוסח שבפיהם.
אנכרוניזם במשנה
שנית, המשנה הזו מכילה פרטים אנכרוניסטיים במובהק: מוזכר בה מותו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה; מצוטט בה רבי פנחס בן יאיר שאיננו מוזכר בשום מקום אחר במשנה, והיה מתלמידי רבי; מובא בה הכינוי האמוראי המאוחר “רבי אליעזר הגדול”; וכמוהו הביטוי האמוראי “אנשי־זרוע”; מופיעים בה משפטים בארמית כגון “שרו חכימיא למהווי”, “חוצפא יסגא” וכדומה. לבסוף, מוסד “בית־הועד” גם הוא כינוי למוסד אמוראי ארצישראלי. הוא מוזכר רק פעם אחת במשנה, במסכת אבות, ושם אין הכוונה למוסד אלא לתיאור של מפגש חכמים. בתלמוד הארצישראלי לעומת זאת, בית־הועד הוא כינוי לבית־המדרש או לסנהדרין.
ששת הפרטים האנכרוניסטיים הללו מסגירים את העובדה שזו תוספת מאוחרת. הקטע התחבר דורות לאחר שנת 200. אבל זה לא רק האנכרוניזם.
הקטע חסר בחלק מעדי הנוסח
רוב הפרשנים אכן הסכימו שזו תוספת מאוחרת למשנה המקורית. הקטע הזה מפוקפק בגרסאות השונות של עדי הנוסח. הוא נמצא רק בחלק מכתבי־היד של המשנה. בשני כתבי־יד של התלמוד וחלק מהדפוסים הוא מופיע רק לאחר סימון לסיום המשנה. ובכל כתבי־היד של הירושלמי והדפוסים הראשונים – אין בכלל את המשנה הזו. ייתכן בהחלט שקטע שלם נכנס למשנה רק בידי סופר מאוחר מאוד, שחי לאחר חתימת התלמוד אפילו.
ריבוי הייחוסים של חלקים מהקטע
המקבילות של הקטע הזה בספרות חז”ל מעלות את ההשערה שהנבואה הזו היא לא פחות מפסאודו־אפיגרפיה אמוראית, בשל ריבוי הייחוסים והגרסאות שלה. חלקים מהקטע מוזכרים במקורות מדרשיים שונים כמימרות של אמוראים מהדור הראשון (230–260 בקירוב גס) כרבי ינאי; מהדור השני (260–290) כגון ריש לקיש ורבי לוי; ומהדור השלישי (290–320) כרבי אבא בר כהנא, רב אבון ורבי יצחק.
רק לשם הדוגמה: המשפט “פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב” מיוחס ללא פחות משבעה חכמים שונים (!). הנבואה על אנשי הגבול (או הגליל/הגולן בחלק מהגרסאות) שיסתובבו – מיוחסת לחמישה חכמים. בכמה מכתבי־היד אין בכלל את הנבואה שהגליל יחרב. במקור אחר – אין את הנבואה שהמלכות תיהפך למינות. ובמקור שלישי כתוב שהמלכות “נהפכה” כבר למינות, בלשון עבר.
יש גרסאות שחוצפה יסגא, יש שעזות תרבה ויש שעניות תרבה; בחלקן, הנבואה היא שהיין יהיה ביוקר, ובחלק הוא יסריח; מצד אחד “היוקר יעוות” ובמקורות אחרים הוא “יאמיר”; גמישותן של הנבואות ושל מקורן מעלה את המסקנה המתבקשת: הברייתא הזו היא יצירה אמוראית, מהמאה הרביעית לספירה.
דרך היווצרות הברייתא הזו
21 חלקיקי הנבואות האמוראיות הללו פשוט נאספו בתהליך התכנסות, שהתחיל ברבי נהוראי (שחי בסביבות 150 לספירה) שחזר על נבואת מיכה ש”בת קמה באמה, כלה בחמותה”. החומר הצטבר והגיע בסופו לקובץ מלוקט ואנונימי שנספח למשנה בסוף מסכת סוטה. הבעיה היא שבמקור אלו לא היו נבואות, אלא אוסף של הערכות מצב זהירות, על אירועי התקופה שכבר התרחשו.
סיכום
“עקבות המשיח” הוא תיאור היסטורי של אירועים שהתרחשו במאות ה־3 וה־4 לספירה, ולא נבואה לעתיד לבוא. אמנם, אולי שוב הגליל יחרב. ניתן לראות הקבלות בין האירועים המתוארים לבין מצבים עכשוויים, אך חשוב לזכור שהטקסט המקורי משקף בעיקר את המציאות של תקופתו. וכמאמר המשורר: אם אתה רוצה להרוג נבואה, תלמד את ההקשר שבו היא נכתבה.
מקורות:
על המשנה הזו בקלות אפשר לעשות דוקטורט שלם. נכנסתי למחילת ארנב עמוקה, אבל יצאתי בשלום.
| תוכן | מקור |
| חורבן הגליל, מרד גאלוס והתנצרות האימפריה | תולדות עם ישראל בימי קדם, שמואל ספראי, מתקופת האנרכיה ועד ביטלה של הנשיאות, עמ’ 330–343, תל אביב תשכ”ט. זאב ספראי ואייל רגב, ארץ ישראל בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, עמ’ 99–109. ירושלים 2011. |
| רבי יהודה נשיאה שלח אחרי ריש לקיש להרגו, כי אמר שבית דין יכול להורות על הלקאת הנשיא. | ירושלמי סנהדרין ב א |
| עדויות על המתח בין הנשיאים לחכמים. ועדויות על משקופים שהתמוטטו ואנדרטאות שנפלו. | ירושלמי עבודה זרה ג א |
| אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּנֵי יְהוּדָה שֶׁהִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם – נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם. בְּנֵי גָלִיל שֶׁלֹּא הִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם – לֹא נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָם בְּיָדָם. | בבלי עירובין נג א |
| הפרשנים שאיחרו את זמנה של המשנה בסוף סוטה | רמב”ם, הרמב”ן, רבי עובדיה מברטנורא, המלאכת שלמה, פני משה, מהרש”א, תוספות יום־טוב ורבי עקיבא אייגר. |
| כתבי היד בתלמוד שבהם הקטע אינו שייך למשנה | וטיקן, רגנסבורג. וכן בדפוס וילנה. |
| הערה לשיפור נוסח התנא, מפי רב יוסף ורב נחמן: אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְתַנָּא: לָא תִּיתְנֵי עֲנָוָה, דְּאִיכָּא אֲנָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְתַנָּא: לָא תִּיתְנֵי יִרְאַת חֵטְא, דְּאִיכָּא אֲנָא. | בבלי, סוף סוטה |
| עדי נוסח לשלושת הברייתות שמרכיבות את הקטע. בכת”י פירנצה בשם רבי יוסי. “הגליל יחרב” לא מופיע בכתבי היד פירנצה, וטיקן, הרצוג. | בבלי, סנהדרין צז א |
| עד נוסח שבו חסרה הנבואה על המלכות שתיהפך למינות, ושאר הנבואות מיוחסות לאמוראים, מלבד חלק לרבי נהוראי. | פסיקתא דרב כהנא ה’ |
| גרסה שהיין יסריח והעניות תרבה. | שיר השירים רבה ב יג |
| גרסה שהעניות תרבה והיוקר יעוות וכל העכו”ם כולם יהפכו למינות, הגולן ישתומם ואנשי הגולן יסתובבו. | תנא דבי אליהו זוטא, נספחים, דרך ארץ |
| עד נוסח המייחס לרבן גמליאל. אין “והגבלן יישום”. | דרך ארץ זוטא י, א |
| מייחס לרבי יצחק את הנבואה על המלכות שנהפכה למינות. | ילקוט שמעוני על התורה תקנ”א ט |
כתיבת תגובה