מסורת מדויקת או מיתוס מתגלגל?

התנפצות טיעון העד: חלק שני

אחרי שהפרכנו את הטענה שיש מיליוני עדויות להתגלות בסיני, הבעיה המהותית הראשונה העולה בדיון, היא פרדוקס המסורת. לפי טיעון העד, כל דור יקבל כאמת מוחלטת את מה שקיבל בדור הקודם (בגלל טיעון המסורת עצמו). אך זה עצמו מעיד שגם אם יתנחל שקר בעם – הוא כבר לא יסור ממנו. לכן, המסורת היהודית כשלעצמה אינה מעידה בהכרח על אמת. אבל יש עוד חולשות בטענה הזו.

אמינותן של מסורות עממיות

למסורות באופן כללי יש אמינות מפוקפקת במיוחד. ביפן יש מסורת על ראשון שושלת הקיסרים, ג’ימוּ, שהקים את יפן והפך אותה לאומה חזקה ב־11 בפברואר, שנת 660 לפנה”ס. המסורת מעולם לא נשברה, כי השושלת מעולם לא הסתיימה. עד היום מכהן הקיסר נארוהיטו, צאצא ישיר לג’ימוּ, שהיה דור שלישי לאלת השמש הקדומה. את נצחונותיו המהדהדים ג’ימוּ חייב לציפור פלאית. עורב בעל שלוש רגליים שהדריך אותו במסעותיו אל הניצחון. ג’ימו, המיוחס לאלים, מת בגיל 126. המסורת הזו, כמו כל מסורת לאומית בעולם העתיק, כוללת אלמנטים על־טבעיים בהקמת האומה, ועל כן אמינותה נדחית בקלות.

“אב לא ישקר לבנו”?

בהרבה גירסאות של טיעון העד מופיע המשפט: “אב לא ישקר לבנו”. משום מה גם מאמינים וגם לא־מאמינים נוטים לחשוב שהוא מחזק את הקביעה על רצף המסורת. אבל אם כן, הם מתעלמים ממאות אלפי גרים שהצטרפו ליהדות במשך הדורות. הם גם מתעלמים מכך שאין עדויות משפחתיות שנשמרו לגבי האירוע, ולכן לא מדובר בכלל במסורת שעוברת בערוצים משפחתיים (וכפי שהראיתי בחלק הקודם: מדובר במסורת מרכזית אחת. הרי אין דרך להצליב מידע בין העדויות). כמו כן, בדרך כלל תנועות דתיות ומיתוסים גדולים מתפשטים רוחבית, דהיינו מאדם לרעהו ולא מאדם לבנו. וכל זאת מלבד העובדה שאבות רבים מספרים שקרים לבניהם על אויביהם, על גבורתם, ולשם מטרות חינוכיות או דתיות.

אבל הנקודה המרכזית של הקביעה ‘אב לא ישקר לבנו’ קשורה בכלל להנחת היסוד השלישית של טיעון העד. היא מנסה לבסס את חוסר ההיתכנות להמציא אירוע המוני מאפס. לכן אדון בה בפירוט בחלק השלישי.

הפערים ברצף העברת המסורת

בבואי למנות את הפערים, יש לזכור עובדה בסיסית. נטל הראיה מוטל במלוא משקלו על הטוענים לקיום רצף המסורת. אין צורך לחפש בהיסטוריה תיאורים מפורטים של שיכחת המסורת בקרב העם כולו. אם כי יש תיאורים כלליים כאלו. אבל מספיק לגלות פערים משמעותיים של מאה שנים או יותר, שחלפו ללא תיעוד משמעותי, כדי שנגלה פקפוק בטענת הרצף. בעידנים שבהם ארכיונים היו נגישים לקבוצות מצומצמות במיוחד, לא היה מסובך לשכתב את ההיסטוריה. בכל פער כזה, טיעון רצף המסורת יישבר, בניסיונו להוכיח התרחשות על־טבעית כהתגלות בסיני.

איחור כתיבת התורה

אתחיל במועד כתיבת העדות לראשונה. עוד ארחיב במאמר נפרד, על כך שיש סימנים רבים המעידים כי התורה נכתבה כאשר ישראל בגבולות שבטיהם על אדמתם כבר, מלך מכהן ומקדש בנוי בהר נחלתם. אפילו טעמו מטעמו המר של חורבן וגלות. לפי סימני האנכרוניזם הללו, כבר יש לנו פער ‘נקי’ של לפחות 700 שנה ממועד האירוע ועד העלאתו השלמה על הכתב. אבל רוב החוקרים מסכימים שהעריכות הסופיות של התורה אירעו בתקופה הפרסית, יותר מ־1,000 שנה לאחר ההתגלות המסופרת! זאת מהראיות העקיפות מספרי המקרא האחרים וממצאים נוספים.

איחור כתיבת שאר המקרא

ספרי המקרא האחרים, הנביאים והכתובים, החלו אף הם להיכתב רק כ־500 שנה אחרי המעמד שבסיפור. לפי המחקר, הקדום שבהם הוא ספר שמואל, שגם הוא עבר עריכות לאחר מכן. אפילו פרשנים מסורתיים כמו דון יצחק אברבנאל מסכימים שהפער עומד לפחות על 400 שנה, מועד כתיבת ספר יהושע בידי שמואל הנביא.

העדויות על שכחת התורה

אבל אפילו הספרים המאוחרים הללו, מספרים לנו על שיכחה כללית של התורה בקרב העם. עד כדי כך שהעם עבד עבודה זרה באופן רצוף כמעט במשך אלף שנה. בספר שופטים, דורות שלמים שכחו את התורה (לדוגמה בשופטים ב, י), ומוזכרים פערים של עשרות שנים בין שופט לשופט (ב יט). לדוגמה הפלישתים שלטו בישראל 40 שנה בזמן שהעם עושה הרע בעיני ה’ (יג א), יבין מלך כנען שלט 20 שנה (ד ג) ועוד. זו עדות קדומה ביותר ומפורשת על כך שלא הייתה שלשלת מסירה רציפה בין מנהיגי הדורות.

מלבד זאת, מחבר ספר ‘דברי הימים’ שחי בימי בית שני, שישה דורות אחרי זרובבל, כותב שבימי אסא היו ‘ימים רבים ללא תורה וללא כוהן מורה’ (דה”ב טו, ג). הוא מספר גם כי המלך יהושפט שלח חמישה שרים ו־12 לוויים עם ספר תורה יחיד כדי ללמד את כל העם בכל הארץ תורה… מה שאומר שאף אחד לא הכיר את את הספר, ולא היו עותקים שלו בשום מקום אחר (שם יז, ט).

כמעט אלף שנות שתיקה

והנה פרט מדהים: בכל ספרות המקרא שנכתבה לפני חורבן בית ראשון, המכסה כ־900 שנה של מסורת – אין אפילו איזכור אחד בודד של מעמד ההמונים בהתגלות בסיני. גם לא במקומות מתבקשים כמו סקירת אירועי יציאת מצרים בפי יהושע או שלמה. הפער העצום הזה במסורת לבדו הופך את הנחת היסוד של רציפות המסורת לאבק. אבל זה לא נגמר כאן.

חוקי התורה לא היו מוכרים

הנביאים ומנהיגי העם מגלים בורות או התעלמות מחוקים מפורשים בתורה. הרשימה עם מקורותיה עצומה ומכילה עשרות הפרות חמורות של חוקים בתורה. אסתפק בדוגמאות ספורות על קצה המזלג: יהושע עיקר סוסים. צאצאי משה ובני דוד המלך שימשו ככוהנים. שמואל שכב לישון בתוך היכל שילה וגם נתן לשאול לאכול קדשי זבח. דוד אכל מלחם הפנים. שלמה נשא נשים רבות, הרבה לו סוסים ואפילו בנה במות לעבודה זרה. הוא גם חגג עם העם ואכל ביום כיפור.

אליהו הנביא הקריב בכרמל כאשר המקדש בירושלים בנוי, ועוד התלונן על המזבחות (ברבים!) ההרוסים. אלישע הורה ליהושפט ויהורם להתגרות מלחמה במואב ולהשחית את העצים הטובים. עמוס וירמיהו לא ידעו על קיומו של ספר ויקרא (עמוס ה, כה. ירמיה ז, כב). שניהם גם כתבו ‘ישחק’ במקום ‘יצחק’. טעות לשונית שאינה יכולה לעבור אם הכירו את התורה בכתב.

יחזקאל אסר אלמנה על כוהנים, התיר רק אלמנה מכוהן, ואסר רק על הכוהנים אכילת נבלה וטריפה. וכל זאת מלבד העובדה שפסח וסוכות לא נחגגו מאות שנים, מלבד השימוש הקבוע בכל התקופה בבמות לפולחן שנאסר במפורש בספר דברים, וכמובן תפוצת העבודה זרה שהיא האיסור המרכזי ביותר בתורה כולה.

פער השנים החסרות

בתחילת תקופת בית שני, מתגלה פער נוסף ויוצא דופן של 169 שנים שאין עליהם שום כיסוי דיווחי, אפילו לא מאוחר. עד היום, אין פיתרון מוסכם שמסביר את הפער הזה. ‘בעיית השנים החסרות‘ הזו יושבת באמצע התקופה הפרסית, והיא חשודה ברוב העריכות האחרונות המשמעותיות של ספרי המקרא. לאחריה לא נכתבו כמעט ספרים שהתקבלו לתנ”ך, מלבד פסיאו־אפיגרפיות כגון ספר דניאל (המתאר בפירוט את מלחמות הדיאדוכים היווניים עד שנת 166 לפני הספירה).

סיכום

אין שום תימוכין לקביעה כי המסורת רציפה ומדויקת, בטח לא באלף השנים הראשונות למיתוס ההתגלות. יש פער של כ־500 שנה בין מתן תורה ועד לספר הקדום ביותר במקרא. ספר התורה עצמו עדיין נערך לפחות 700, אם לא 1,000 שנה לאחר מכן. בספרי המקרא גופם יש תיעוד לשיכחה גורפת של רוב מצוות התורה המרכזיות. מעמד ההתגלות זוכה להתעלמות בולטת וגורפת. אפילו מנהיגי העם ה’טובים’ עושים דברים מביכים בהפרתם את חוקי התורה המפורשים. נוסף על כל ה’צרות’ הללו, בולט פער השנים החסרות שאינו ניתן לסנכרון עם ההיסטוריה העולמית.

אחרי שהנחת היסוד הראשונה של טיעון העד התמוססה, בחלק הנוכחי גם טיעון המסורת הפך לנסורת. במשך אלף שנה התורה לא הייתה קיימת בשלמותה ולא נשמרה. אם כן, הפרכת הקביעה השלישית והפופולרית מכולן, בקושי דורשת מאמץ כעת. אבל על זאת ועוד – בפרק הבא.