הנבואות המדויקות שכשלו שוב ושוב – ושוב
כשהתחלתי ללמוד על הנושא של חישוב הקץ ביהדות לא שיערתי את עוצמת תחושת הדיסוננס שהתופעה הנפוצה הזו תיצור בי. הסתירה בין הזדון שבחיבורים הפסאודו־אפיגרפים או בחישובים הנחרצים, לבין התמימות והאמונה היוקדת של לומדיהם – מעוררים בי השתאות ותחושת פליאה. מה שמפתיע הוא שלרוב המחבר עצמו הוא גם תמים, מלא תקווה כנה ובוער באמונה, ובו זמנית גם נוכל שמוליך שולל את מאמיניו. התוצאה היא שילוב של טרגדיה פתטית, מגוחכת ועצובה גם יחד.
עריכה: אחרי שכתבתי בפייסבוק את המאמר הזה, הוספתי לויקיפדיה את כל החישובים עם המקורות. יצרתי שם טבלה עם כל השנים שנחזו כמועדי קץ, אך משום מה עורכים מחקו חלק מהרשומות. זה היה אחד הזרזים שלי להקמת הבלוג כאן. המידע שאני מפרסם לא יהיה בטוח בויקיפדיה, בפייסבוק או בכל פלטפורמה שאהיה תלוי בה. הטבלה המלאה תצורף בהמשך לכאן.
שנת 167 לפני הספירה – “שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ”
סיפורם של מחשבי הקיצים מתחיל עוד מספר דניאל שנכתב בשנת 167 לפני הספירה, בצל גזירות אנטיוכוס אפיפנס (כן, זה מחנוכה). מחבר הספר ייחס את עצמו לדניאל, שחי מאות שנים קודם, ה’מנבא’ בדיוק רב את המלחמות בין המלכים ההלניסטיים עד ימיו. בספר ניתנו כמה “נבואות” התחומות בתאריכים ונוקבות במספרים, שהפכו לבסיס פופולרי לחישובי הקיצים בדורות הבאים.
שנת 132 לספירה – “עוד אחת מעט היא”
על תקופת התנאים יש מספר רמזים לחישובי קץ, אך מאמריהם הגיעו לידינו משובשים כנראה ועל כך אכתוב בהזדמנות אחרת. הטעות המפורסמת מימיהם קשורה במרד בר כוכבא, שעליו רבי עקיבא קרא מפורשות, “זה הוא מלך המשיח!” ודרש את הפסוק “עוד אחת מעט היא” על אותן שנים. טעות מצערת זו עלתה לו בחייו, עם הכנעת המרד.
שנת 240 – “שני אלפים ימות המשיח”
בשנה זו חל מפנה בלוח העברי לבריאת העולם, שציין את שנת 4000 ליצירה (ד’ אלפים). מדרש ‘תנא דבי אליהו’ מאותו דור, קבע את הקץ לאותה שנה גורלית:
“ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח”.
ימות המשיח היו אמורים להתחיל בשנת ד’ אלפים לבריאה, אבל משיח אפילו לא טילפן (הייתי חייב, נו). חכמים בני הדור הביעו את אכזבתם בדרכים שונות. רב הכריז:
“כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים”.
במשפט זה טמון רמז על “קיצין” רבים שחושבו לפני זמנו, וכולם כבר תמו. תגובת בן דורו רבי יונתן הייתה אמוציונלית יותר. הוא כבר עבר לקללות: “תיפח עצמן של מחשבי קיצין! שהיו אומרים, כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא”.
שנת 470 – “ארבע מאות לחורבן הבית”
רבי חנינא לעומת זאת שכיהן כנשיא בימי רב ורבי יונתן, רק הגדיל את ההימור ואפילו נתן ייעוץ כלכלי בהתבסס על תחשיביו:
“אחר ארבע מאות לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם: ‘קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד’ – לא תקח!”
הוא לא ראה מבחינה מעשית מצב שהגלות תהיה ארוכה יותר מגלות מצרים. שנת 470 לספירה לדעתו תהיה קץ ההיסטוריה. בדוק. אבל זה לא נעצר כאן.
שנת 490 – “ביובל האחרון בן דוד בא”
אחד האמוראים בבבל בסוף המאה השלישית טען שאליהו הנביא התגלה אליו, וסיפר לו שימי העולם הם שמונים וחמישה יובלות (4,250 שנה). משיח יופיע ביובל האחרון, בחמישים השנים אחרי שנת 440. אליהו הנביא לא ידע לומר אם בתחילתן או סופן. למוד ניסיון, רב אשי (352–427) נכנס להתגוננות: עד אז אין צורך להמתין למשיח. מאז ההמתנה רק מתחילה.
בהקשר זה נשמרו עדויות על עליות המוניות לירושלים מהתפוצות משנת 438 בעקבות איגרות שנשלחו מיהודי הגליל, וניסיון המוני לבקוע את הים בקרב יהודי כרתים בשנת 440/448. נסיונות שהסתיימו במפח נפש והתנצרות של רבים.
שנת 531 – מגילה סודית מגנזי רומי
אמורא אחר שלח לרב יוסף (נפטר ב-333) כי לטענתו הגיעה לידיו מגילה בעברית מארכיון רומי, שבה נכתב כי קץ העולם יבוא בשנת 531 (ד’רצ”א לבריאת העולם). באותה תקופה (בין 490 ל-531 בקירוב) התקיים מרד של ראש הגולה מר זוטרא בשלטון הפרסי, שהוכרע לאחר שבע שנים בתלייתו על גשר מחוזא שעל החידקל. המרד הכושל סימן את סופה של תקופת התלמוד.
שנת 729 – אלף שנות הגלות
מדרש ‘פרקי דרבי אליעזר’ מתוארך למאה השביעית, עם הכיבוש האסלאמי של המזרח התיכון, בשל סימנים שונים של אנכרוניזם. שם נכתב כי מלכויות אדום, יוון, פרס וישמעאל ישלטו פחות מאלף שנה. לפי הסבר של יום טוב צונץ על המדרש, הכוונה הייתה לשנת 729 לספירה, שהיא התוצאה המתקבלת בסכימת שלטונן של מלכויות אלו.
אולם בתום אלף השנים משיח אפילו לא הציץ להגיד שלום. מאותה תקופה הופיע גם מדרש שנקרא “ספר זרובבל” שקבע את סוף הגלות לשנת 1060, וסיפר שכך הכריז המלאך מטטרון.
שנת 965 – “בלי ספק”
רב סעדיה גאון (882–942) בהשראת ספר זרובבל חישב חישב את הקץ בכמה דרכים לשנת 965. בחישוביו השתמש במילים “בלי ספק”, וטען שגם אם היהודים לא יחזרו בתשובה, אלוהים יכריח אותם לחזור בתשובה. אך הוא הספיק למות לפני שנבואתו התבדתה. כשלון נבואת רב סעדיה הביא את יהודי תימן לפקפק באמונה.
שנת 1216 – חזרת הנבואה, “זה יותר אמיתי מכל חשבון”
הרמב”ם (1138–1204) באיגרת תימן שנכתבה בשנת 1173, ניסה לענות ליהודי תימן על שאלתם בטענה כי אף אחד לא יודע באמת את הקץ, ורב סעדיה עשה זאת רק כדי לחזק את אנשי דורו. אבל בתפנית מפתיעה הרמב”ם עצמו אינו מתאפק, ובאותו מכתב ממש מוסר “קבלה” מאבותיו על שנת 1216 (ד’תתקע”ו), שבה תחזור הנבואה. הוא נחרץ אפילו יותר מרב סעדיה: “ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח… זהו יותר אמתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ“.
שנת 1240 – “ימות המשיח שיהא אלף שנים”
בפירוש לספר שיר השירים שיוחס בטעות לרמב”ן, ונכתב בידי רבי עזרא בן שלמה מגירונה (נפטר ב-1227), כתב המחבר שביאת המשיח תתרחש בתחילת האלף השישי, דהיינו שנת ה’ אלפים (1240). לדבריו, תחיית המתים תהיה בשנת ה’ר’ (1440), מאתיים שנה לאחר ביאת המשיח. את חישובו תלה בפסוק ”הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה – וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ”. כאשר מתוך אלף שנות הגאולה, יחסרו מאתיים שנה עד תחיית המתים.
עוד לפניו, רב אחא בריה דרבא בתלמוד הבבלי גרס שבמגילה שנמצאה ברומי הקץ נחזה לשנת ה’ אלפים (1240 לספירה). כך לפי חלק מהפירושים, כגון יד רמ”ה.
השנים 1306, 1648, 1840 – “יִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא”
המסורת הסודית של הרמב”ם התבדתה, אך זה לא מנע מכותבי הזוהר, שהחל להתפרסם בשנות ה-80 של המאה ה-13 (דהיינו סביב 1280), לנסות לחזות במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים שלושה שלבים בתהליך הגאולה.
בזוהר, השלב הראשון יהיה שנת 1306 (ה’ס”ו), שבה “בְּשִׁיתִּין וְשִׁית יִתְגְּלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּאַרְעָא דְגָלִיל” (=בשישים ושש לאלף השישי מלך המשיח יתגלה בגליל). השני הוא שנת 1648 (ה’ת”ח) שבה תהיה תחיית המתים, “דִּבְאֶלֶף שְׁתִיתָאֵי לִזְמַן אַרְבַּע מֵאוֹת וּתְמַנְיָא שְׁנִין מִנֵּיהּ, יִהְיוּ קָיְימִין כָּל דָּיְירֵי עַפְרָא בְּקִיּוּמֵיהוֹן“. והשלישי הוא שנת 1840 (ה’ת”ר) שבה ייפתחו שערי החוכמה העליונה “וּבְשִׁית מְאָה שְׁנִין לִשְׁתִיתָאָה יִתְפַּתְּחוּן תַּרְעֵי דְחָכְמְתָא לְעֵילָא“. האכזבות בשנים הללו, בפרט האחרונה שבהן, גרמו להתנצרויות המוניות בקרב יהודים.
שנת 1342 – “יִתְגָלְיָין ב’ מְשִׁיחִין בְּעָלְמָא”
בחלק המאוחר של ספר הזוהר, “רעיא מהימנא”, המתוארך לתחילת המאה ה-14, הובא חישוב לשנת 1342, שבה מסתיימים 1272 לחורבן הבית השני. לדבריו, לפני שיושלמו אלף ורע”ב שנים מהחורבן, יתגלו שני המשיחים העתידיים בעולם. “קֹדֶם דְּיִשְׁתְּלִימוּ שִׁבְעִין וּתְרֵין שְׁנִין, בָּתַר אֶלֶף וּמָאתָן… יִתְגָלְיָין ב’ מְשִׁיחִין בְּעָלְמָא“.
בין 1354 ל-1399 – “אמת היא”
עוד לפני הרמב”ם והזוהר, רש”י (1040–1105) בפירושו לספר דניאל חישב כי מועד ביאת מלך המשיח יהיה בשנת 1354, ולאחר מכן יסתתר ל-45 שנה עד 1399. הוא הסתמך בין היתר על חישובי רב סעדיה גאון וטען שמאחר שהתאריך שלו חלף, ניתן לפרש את חישובו מחדש, והביא ראיות לטענתו כי “אמת היא”.
משנת 1358 ועד 1403 – “אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס”ג ואילך”
רמב”ן (1194–1270) ואחריו רבינו בחיי בן אשר (1255–1340), רלב”ג (1288–1344) ורבי אשתורי הפרחי (1280 –1355) קבעו כולם את שנת קי”ח לאלף החמישי, שנת 1358, כשנה האחרונה. זו תתחיל את 45 שנות הגאולה, שיימשכו עד שנת ה’קס”ג (1403). הוספת 45 שנות הגאולה התבצעה בשל ההפרש בין הפסוקים בספר דניאל, שבמקום אחד כתב את המספר 1290 (דניאל, י”ב, י”א) ובמקום אחר את המספר 1335 (דניאל, י”ב, י”ב). הם פירשו את המספרים הללו כמספר השנים שאמורים לעבור מחורבן בית שני, בשנת 68 לספירה לשיטתם, ועד הגאולה.
הרמב”ן תירץ את הפרת האיסור על חישוב הקץ כי אולי “אנחנו קרובים לו באמת”. רבינו בחיי היה נחרץ יותר וקבע כי “אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס”ג ואילך” שהיא השנה שבה יושלם תהליך הגאולה. אך כולם התבדו.
השנים 1503–1533 – “אנחנו היום בסוף הגלות”
דון יצחק אברבנאל (1437–1508) חווה את גירוש ספרד בהיותו בן 55. מספר שנים לאחר מכן הוא חישב את סוף הגלות בספרו ‘מעייני הישועה’, “כפי העיון האמיתי בפסוקים” כדבריו, לשנת 1503 (ה’רס”ג), ולטענתו לא יאוחר משנת 1533 (ה’רצ”ג). בדומה לרמב”ן, גם לדעתו מותר לחשב את הקץ כי “זמן קץ הגלות סתום וחתום הוא בהימשך הגלות, אבל יבינוה משכילים בסוף הגלות ובעת הגאולה. ולדעתי זמן הגאולה הנה בא ואנחנו היום בסוף הגלות והתשועה קרובה לבוא”.
שנת 1740 – “משיח ה’ שמו חיים”
רבי חיים בן עטר (1696–1743) החל בפרסום פירושו על התורה בסוף שנת 1740, ובו חישוב הקץ לאותה שנה (ה’ת”ק). בפירוש על הפסוק “כל הלילה עד הבוקר”, הוא מסביר כי יממה של האל היא אלף שנה, ובשנת ה’ת”ק מפציע ה’בוקר’ האחרון בששת אלפי שנות העולם. במקום אחר כתב ברמז (על עצמו?) “משיח ה’ שמו חיים”. באותה שנה החל בהכנות לעלות לארץ ישראל, אך לאחר הגיעו נפטר בשנת 1743, לפני התגלות המשיח. מי שזה לא יהיה.
שנת 1790 – “על כל פנים אחר תק”ן שנים לאלף השישי”
רבי משה ה”חתם סופר” (1762–1839) קבע כי הרמב”ן בחישוביו לפניו “טעה טעות גדול” ו”שכח” שאלף שנה הם יממה אלוהית שכוללת בתחילתה גם 500 שנות לילה, והקץ אמור להגיע לפחות בשנת 1790. הוא עצמו חי עד כמעט 50 שנה לאחר מכן.
בשנת 1836 בהיותו בן 74 כתב כי כשם שמשה רבינו לא ידע שהוא הגואל עד גיל 80, כך גם הגואל האחרון לא יידע כי הוא המשיח עד העת היעודה. הרמז שלו לא היה יכול להיות עבה יותר.
בין 1740–1840 – “באלף השישי ובמאה הששית”
רבי משה טייטלבוים (1758–1841) בכתב היד של ספרו “ישמח משה” כתב כי הגואל יבוא במאה השישית באלף השישי ליצירה (בין 1740 ל-1840 לספירה), בשנה שישית, ורק העשור איננו ידוע: ”וא”ו היינו באלף הששי, ובמאה הששית, ובשנה הששית לאיזה עשירית באותו המאה. והעשירית נעלם” מאחר שקטע זה נדפס לאחר תום המאה השישית (לספירה העברית), בשנת תרי”א, סימן העורך, בנו האדמו”ר בעל “ייטב לב” סוגריים למחיקה, ובמקום זאת כתב: “והזמן בפרטיות באותו אלף נעלם”.
שנת 1843 – “זמן הגאולה הוא בתר”ג לאלף השישי”
רבי שניאור זלמן מלאדי (1745–1812), בעל ה”תניא”, טען כי הקץ יגיע בשנת 1843, ה’תר”ג, ודרש זאת על פי מספר ווי העמודים שהיו במשכן. בחסידות חב”ד אחריו הסבירו הרבה מכשלונות חישובי הקץ כהתגשמות שלבים שונים של הפצת תורת החסידות.
שנת 1900 – “הכל יהיה בלי שום שינוי!”
רבי יצחק אייזיק ספרין, האדמו”ר מקומארנה (1806–1874) כתב בפירושו לזוהר כי שנת 1900 (ה’תר”ס) תהיה “עת קץ”, “הכל יהיה בלי שום שינוי!” ולאחר מכן כפי שכתב ה’חסד לאברהם’ לפניו (ראו להלן), בשנת 2000 (ה’תש”ס) יהיה יום הדין הגדול והנורא.
שנת 1913–1928 – “אז כבר יהיה המקדש על מכונו”
המלבי”ם (1809–1879) תיארך את הקץ לשנת 1913 (ה’תרע”ג), כאשר בשנת 1925 יתחילו לבנות את המקדש וב-1928 (ה’תרפ”ח) יחנכו אותו. לטענתו, בחישוב שלו מתכנסים כל המספרים בספר דניאל. ובלשונו: “כי צמיחת קרן בית דוד ובנין המקדש וכל יעודי הנביאים יתקיימו בפעם אחת, ואורם תזרח מן שנת ה’תרע”ג עד שנת ה’תרפ”ח, שאז כבר יהיה המקדש על מכונו”.
שנת 2000 – “לסוף ה’ אלפים ותש”ס שנים יתקיים הפסוק”
בהמשך לתחזיות הזוהר, רבי אברהם אזולאי (1570–1643) בספרו “חסד לאברהם” חזה כי תחיית המתים תתקיים 3 פעמים: המתים בארץ ישראל, היהודים בחו”ל ולבסוף הגויים בכל העולם. התחיה השלישית לטענתו תהיה בשנת 2000 (ה’תש”ס). הוא מביא גם בפירושו על הזוהר “אור החמה” מסורת מהרמ”ק על שנת 2040 כתאריך מקסימום של אחרית הימים: “ולא ימשך אלא עד ת”ת לאלף הששי לתחיית המתים. ויקדם הגאולה מה שיקדם”. יש למה לצפות.
שנת 2087 – “הרבה קודם יהיה הגאולה”
ר’ ישראל מראדין (1838–1933) היה בטוח שהגאולה תבוא הרבה לפני שנת 2087 (ה’תתמ”ז), ולכן אין צורך לוודא את נכונות לוחות השנה לאחריה “ואין לנו לדאוג כ”כ יותר כי בודאי בעת ההיא וגם הרבה קודם יהיה הגאולה“.
סיכום
מניתי כאן כ-20 מחשבי קיצין, מתוך עשרות ואולי מאות שהופיעו במהלך הדורות. זוהי רק טעימה מתופעה מפעימה המשלבת זדון ותמימות, ותוצאותיה מפח נפש בכל פעם מחדש. מחשבי הקיצין שוב ושוב לא עמדו בפיתוי, ולמרות קללת ‘תיפח רוחן’ המשיכו, כל אחד בתורו.
בפעם הבאה שתשמעו על משיח שבפתח, היזכרו באלפי שנות ציפיה ותחושת “הנה זה בא”, ודעו כי הדורות הבאים ימשיכו לצפות כמו הדורות הקודמים. כי כפי שאמר כבר ליבוביץ’:
“משיח לעולם יבוא”.
כתיבת תגובה