מנהג טעות, התופעה
בקצרה: מנהגים רווחים ביהדות, שמקורם בטעות דפוס או שגיאת קולמוס
אחת התופעות שהכי השפיעו עלי ועל דעתי על ההלכה הייתה ההתפתחות הסטיכית, הבלתי צפויה שלה. העובדה שההלכה בעיקר נקבעת באמצעים שרירותיים, כאשר פעמים רבות היא נקבעת בכלל בידי ההמון ולא בידי רבנים, הפליאה אותי. גם רבנים שקבעו את ההלכה, בעצמם הפכו לסמכות באמצעות עליה בפופולריות שלהם. והפופולריות הזו יכולה לבוא משורה ארוכה של גורמים: כסף, פוליטיקה, כשרון וכדומה.
אחת התופעות המעניינות בהקשר זה, היא ההלכות שנקבעו בידי טעויות דפוס. לפעמים מדובר בפליטת קולמוס, ולפעמים במדפיס רשלן. הצד השווה שבהן, שהן הפכו לחלק משמעותי מהקורפוס העצום של “היהדות” על מנהגיה. בפוסט זה אפרט כמה מהן:
כיסוי השופר
המנהג הנפוץ לכסות את השופר לפני התקיעות בראש השנה, מקורו בהיתר לנסות את השופר. האזכור הראשון בהיסטוריה למנהג זה מובא ב”ספר המנהגים” של רבי יצחק אייזיק מטירנא, במהדורת באזל מ-1599. בכל הדפוסים לפניו נכתב “יכול לתקוע ולנסות השופר בשעת ברכות”. במהדורה זו עלתה טעות דפוס במילה “לנסות”, שהפכה ל”לכסות“. בדפוסים מאוחר יותר, שינו בהתאם להבנתם את המילה “יכול” למילה “צריך” והמהפך הושלם. מאז, החל המנהג התמוה לכסות את השופר (יחיאל גולדהבר, מנהג כיסוי השופר בשעת הברכות, ירושתנו, ספר חמישי, עמ’ קלז, בני ברק תשע”א).
יום שמחת רשב”י
בדומה, גם האמונה של”ג בעומר הוא יום הפטירה של רבי שמעון בר יוחאי הגיעה מטעות של סופר רשלן. בכתבי האר”י, בספר פרי עץ חיים בדפוס הראשון משנת 1782 נכתב על רבי שמעון “והוא שמח בל”ג בעומר”. כך גם מובא גם בשער הכוונות: ‘שמחת‘ (פרי עץ חיים, שער ספירת העומר ז יד. שער הכוונות, דרושי פסח יב ח).
החל מהדפוס השני, משנת 1786 ואילך, הודפסה טעות: ‘והטעם שמת רשב”י ביום ל”ג בעומר’.
ייתכן שההערה הזו הוצגה כבר בכתב יד למחבר הספר ‘חמדת ימים’ שנדפס כבר ב-1731, ובו נכתב כי זהו יום פטירת רשב”י. למעשה כבר החיד”א זיהה שהגרסה על פטירת רשב”י מקורה בטעות דפוס (מראית העין, ליוורנו תקס”ה עמ’ עח ב). אבל זה לא עזר. ל”ג בעומר הפך ליום פטירתו, ואנשים חוגגים בלי שהם הבינו איך אפשר לחגוג פטירה של צדיק.
איסור אכילת דגים עם חלב
מנהג שלישי שמקורו בטעות הוא הנוהג להימנע מאכילת דג בחלב. רוב הספרדים וחלק מהחסידים נוהגים כך בשל פליטת קולמוס אומללה. רבי יוסף קארו, מיד לאחר הסבר מדוע מותר לאכול דג וחלב, כתב: “ומכל מקום אין לאכול דגים וחלב מפני הסכנה, כמו שנתבאר בספר אורח חיים סימן קע”ג.” (בית יוסף על טור יורה דעה פז).
ברור גם מההקשר, גם מהתוכן בהפניה וגם בפסיקתו בשולחן ערוך שמדובר בטעות וצריך לומר ‘דגים ובשר‘. אפילו פוסקים מאוחרים שתמהו על התקדים, קיבלו זאת. הגדיל לעשות הרב יצחק למפרונטי וכתב שהוא נמנע מכך מכיוון: “שהדבר יצא מפי המלך הוא מרן הבית יוסף”. מאז אותה טעות, התפשט המנהג.
בגד מיוחד לחגים
בקרב הליטאים קיים המנהג ללבוש בגד מיוחד (“פראק”) בחגים, שמקורו באות אחת שהשתבשה. בדפוס הראשון של ספר “שולחן ערוך” שנדפס עוד בחיי המחבר, בשנת 1565 (ונציה שכ”ה), נכתב “ובגדי יום טוב יהיו טובים כשל שבת”. דהיינו, בחגים יש ללבוש בגדים באותה רמת חגיגיות כמו בגדי השבת.
בדפוסים לאחר מכן נכתב בטעות “טובים משל שבת”. מה שיצר את המנהג ללבוש בחגים בגד מיוחד, שאיננו נלבש בשבתות רגילות (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקכ”ט סעיף א. ונציה שכ”ה, 1565, דף קי עמוד ב. גם בשו”ע חו”מ סימן רפח משמע שבגדי שבת חשוב כשל מועד. וראו ירושלמי קידושין א ה. הקרדיט לגילוי הטעות נתון לדן שניידר שהפנה את תשומת ליבי לעניין).
עשיו שונא ליעקב
הביטוי “הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב” מקורו בטעות סופר, אבל פוסקי הלכה השתמשו בו. לדוגמה, הרב משה פיינשטיין פסק שאין לתבוע שרי ממשלה נכרים במדינה זרה, בשל ה”הלכה” הזו. אך למעשה המילה “הלכה” היא פתיחה לא נכונה של הקיצור “הל’” שהיה במקור “הלא” (ביטוי של תמיהה). הביטוי הופץ בעיקר בידי ציטוט של רש”י מהמדרש, שנפל בשגיאת קולמוס (השיבוש בספרי במדבר בהעלותך פט. גירסה תקינה יש בילקוט שמעוני במדבר בהעלותך, רמז תשכ”ב, ד”ה או בדרך רחוקה. הפסיקה באגרות משה, כרך שביעי, סימן עז, עמ’ שיט).
בלע מרור – לא יצא
רש”י ורמב”ם פסקו הלכה ואף סיפקו הסבר לפי גרסת כתב יד שגויה של התלמוד במסכת פסחים. באחד מכתבי היד מופיעה הגירסה “בלע מרור – יצא”. רש”י נתן לכך נימוק והרמב”ם פסק כך להלכה בכתבי היד של ספרו ‘משנה תורה’. לעומת זאת בכל כתבי היד האחרים של התלמוד הגירסה היא “לא יצא”. רשב”ם, טור, שולחן־ערוך וגם פסיקת הרמב”ם כפי שהובאה בדפוס – כולם פסקו לפי הגירסה המתוקנת. במקרה הזה לפחות, ההלכה ה”נכונה” בסוף נקבעה (פסחים קט”ו. בכתב יד אחד, בית המדרש לרבנים בניו יורק, מובא הנוסח הזה. משנה תורה חמץ ומצה ו, ב. טוש”ע או”ח.).
השערות רבניות
השערות רבות עלו לגבי הלכות ומנהגים רבים נוספים, אך חלקן הופרכו. כבר ר’ מנחם המאירי בפרובנס כתב על האמרה הידועה “כל שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מ’צא’” (פסחים פו ע”ב) שהיא “הוספת ליצנים שהוסיפו בגמרא”.
בשם אדמו”רי זידיטשוב הובאה אגדה כי מקור המנהג של תענית הבכורים בערב פסח הוא בטעות סופר. לפי הטענה, במסכת סופרים היה כתוב שהבכורות “מתענגין“, אך בטעות הועתק “מתענין” (מסכת סופרים כא ג. הובא אצל מיכאל הכהן בראווער, פאר יצחק, פרק כה אות ד).
בשם רבי אליעזר פלקלס נטען שנפלה טעות דפוס בדברי רש”י במסכת חולין שכתב שהטווס שאכל האמורא לוי היה פואו”ן. לטענתו, במקור נכתב ברש”י “פזו”ן“, דהיינו הפסיון שמותר לאכילה לכל הדעות. לפי דבריו, יהודי איטליה נהגו לאכול טווסים במשך מאות שנים בשל טעות סופר (שו”ת “תשובה מאהבה” ח”ג סי’ שכח).
השערות על נוסח התפילה
קיימות השערות רבות על טעויות בנוסח התפילה והברכות. אביא רק שתים מהמעניינות ביותר: בקדושה של שחרית בשבת נהוג לומר “אז בקול רעש גדול אדיר וחזק משמיעים קול”. לפי טענה רווחת, במקור הנוסח היה “אופנים וחיות“, אך הטעות השתרשה בשל פתיחה שגויה של ראשי התיבות “או”ח“. ייתכן שהשגיאה מקורה כבר בתקופת הגאונים או קודם.
השערה מעניינת נוספת היא על ברכת המזון. בסוף הברכה מצוטט פסוק מתהלים “מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ” (תהלים יח נא). בסידורים נדפס שביום שבו מתפללים מוסף צריך לצטט דווקא מספר שמואל “מִגְדּוֹל” (שמואל ב, כב נא). אולי מקור המנהג מגיע גם הוא מפתיחה שגויה של ראשי תיבות. במקור הוצב הציטוט מתהילים, אבל נכתב בצד “בש”ב מגדול”, כדי להעיר שבשמואל ב’ הקרי הוא “מגדול”. מזה אולי התגלגלה ההבנה ש”בשבת” צריך לומר “מגדול”.
סיכום
הבאתי כאן טעימה קלה מתופעה שלא מספיק ברור כמה היא מקיפה: מנהגים והלכות שמקורן בטעויות. המנהג לכסות את השופר, חגיגת מותו של רשב”י, ההימנעות מערבוב חלב ודגים ולבישת בגדים מיוחדים בחגים – כולם נולדו בטעות שאותרה וניתן להצביע עליה. האם ייתכן שהלכות נוספות ביהדות מקורן בטעות? התשובה היא שזה אפשרי בהחלט. ראינו בסקירה הזו את התקדימים לכך.
כתיבת תגובה