ההיסטוריה של ההוצאות להורג ביהדות
עונש מוות ביהדות נתפס בציבור כאירוע כמעט בלתי אפשרי. זהו מיתוס התומך בעליונותה המוסרית על פני דתות המערב המתחרות בה, אך עליונות זו רעועה ביותר מאחר וברוב התקופות בהיסטוריה היהודים היו מיעוט ונתונים לשלטון זר. וכבר כתב ר’ יהודה הלוי שההסבר לכך הוא נסיבתי וחיצוני, “וכאשר תמצא ידכם – תהרגו” (כוזרי א קיד). כחלק מאגדה זו, השתרשה התפיסה כי גם בתקופות של שלטון יהודי נשמרה העליונות המוסרית עד כדי כך ש”סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה נִקְרֵאת חָבְלָנִית“. במדינת הלכה לכאורה אין חשש משימוש דתי בעונש המוות.
בעולם המעשה
ברשותכם אני רוצה לנפץ את זה: בכל תקופה בעבר שבה השלטון היה יהודי דתי – השתמשו בהחלט בעונשי המוות. מבחינה זו, היהדות לא נבחנת בתיאוריה, אלא בעולם המעשה. יש ציטוט ידוע מהתלמוד שאומר “בית דין מלקין והורגין שלא מן התורה… לעשות סייג לתורה” (בבלי סנהדרין מו ב, יבמות צ ב). עונש המוות ביהדות אינו מצטמצם רק לדין הפורמלי. הוא חרג פעמים רבות לחיי המעשה.
יהודים בכל הדורות הומתו בידי בני הסמכות הדתית. לו רק ניתנה לה הכוח, היא עשתה שימוש במכות, בחנק, בגרירה מסוסים, בשריפה, בהטבעה בנהר, בהקזת דם דרך הזרועות, בסקילה, בשחיטה, בתליה, בדקירה ואפילו בזביחה על מזבחות. זה אולי נשמע ברוטאלי מידי ובלתי אמין, אבל בשורות הבאות תגלו שטליתה של היהדות מוכתמת בדם בניה. את רשימת המקורות המלאה אצרף בתחתית הפוסט הזה.
1. בעת העתיקה
בעת העתיקה לבדה יש לנו לא פחות מ־47 עדויות מהמקרא, מחז”ל ומעוד מקורות על הוצאה לפועל של עונשי מוות. מה שמאפיין אותם הוא העובדה כי לא ניתן יהיה למנוע אותם בשלטון הלכתי עתידי כלשהו. חלק מהם ניתנו בהוראת שעה, חלק אולי בטעות וחלק בשל מרידה במלכות. גם אם מדובר בסיפורי מיתוס, הצד השווה שבהם הוא שיש לכולם לגיטימציה הלכתית.
בדור המדבר וימי השופטים
במקרא ניתן למצוא כעשרה מקרים רק בדור המדבר וימי השופטים. משה בראש שבטו הרג 3,000 מחוטאי העגל, ודן את המגדף והמקושש לסקילה. הוא גם התיר את דמם של החוטאים בבעל פעור וכך פנחס דקר למוות את זמרי. יהושע הוציא להורג את עכן בן זרח ואת כל משפחתו. גדעון השמיד את יושבי סוכות ופניאל כולל הזקנים. אבימלך החריב את שכם, טבח באנשיה ונשותיה, והכרית את 70 בני משפחתו בעפרה. יפתח ואנשי הגלעד שחטו 42,000 מבני שבט אפרים (ב”מבחן השיבולת” הידוע). בסיפור פילגש בגבעה נגזר מוות על שבט בנימין כולו בתמיכת הכוהנים, ומבניו מתו 25,100 איש. העיר יבש גלעד הושמדה כדי לתפוס 400 בתולות לבני בנימין.
תקופת המלכים
המקרא גם מספר על תקופת המלכים ובה לפחות 15 אירועי דין מוות. דוד תלה את רכב ובענה מבני בנימין שקשרו על אישבעל בן שאול, וטבח ב־20,000 מורדים שתמכו באבשלום. את ראשו של שבע בן בכרי כרתו, ושבעה מצאצאי שאול הוסגרו לגבעונים למוות. בניהו בן יהוידע שר צבאו של שלמה הוציא להורג את שמעי בן גרא, את אדוניהו בן חגית ואת יואב בן צרויה. אליהו התשבי שחט 450 נביאי בעל בכרמל, ולאחר מכן גם איזבל בת אתבעל הוצאה להורג. 70 מבני אחאב ו־42 אחי אחזיהו הוצאו להורג בידי יהוא, שגם הוציא לפועל טבח בכל נביאי, עובדי וכוהני הבעל. יהוידע הכהן המית את עתליה המלכה ואת מתן כהן הבעל. מתנקשי יואש הומתו בידי אמציהו, רבשקה בן חזקיהו הומת בידי אביו (לפי אגדה תלמודית שצונזרה) והמלך יאשיהו זבח על מזבחות את כוהני הבמות.
בספר דברי הימים מסופר גם על 500,000 מבני ממלכת ישראל שנהרגו בידי אביה מלך יהודה במלחמה, והניצחון שלו יוחס לעובדה שביהודה הכהנים היו בני אהרון.
בימי בית שני
חז”ל ומקורות נוספים מספקים למעלה מ־20 עדויות נוספות על ימי בית שני ומעט אחריו. במגילת תענית צויין “יום הר גריזים” בכ”א כסליו, שבו שמעון הצדיק גרר כותיים בזנבות סוסים להר גריזים, וכן יום טוב בכ”ב אלול על טבח ביהודים שהתייוונו. בספר החיצוני “מעשה שושנה” מסופר על זוג זקנים שהוצאו להורג בידי הסנהדרין על עדות זוממת. בתלמוד נזכר יהודה בן טבאי על ששלח לסקילה עד זומם, אם כי מסופר שהוא התחרט על כך. במקרה דומה, גם שמעון בן שטח – שהתלמוד הירושלמי כותב עליו “שהיו ידיו חמומות” – הוציא את בנו להורג לאחר שעדי שקר הרשיעו אותו.
באחד המקרים, אדם שרכב על סוס בשבת הוצא להורג, למרות שמדובר באיסור חכמים בלבד. במעשה שאירע בירושלים, בת למשפחת כהנים הואשמה בזנות. בהוראת בית הדין היא הוצתה באש אל מותה, כאשר היא מוקפת בחבילי זמורות. במקרה אחר, אישה שקיימה יחסי מין עם אדם שנחשד כבנה בירושלים – יצאה יחד איתו לסקילה. בתוספתא מובא מעשה על אדם שנחשד ברצח, והכחיש את האישום עד הרגע האחרון. אך גם הוא הומת בידי הסנהדרין בירושלים, מאחר שפסק הדין כבר יצא (יש מי שקשר בין המקרה הזה למקרה של בנו של שמעון בן שטח).
בן סורר־ומורה
יוסף בן מתיתיהו כתב על הורדוס שהוציא להורג את בניו אלכסנדר ואריסטובולוס, ושטען בפני הקיסר שזהו מימוש הדין המקראי של “בן סורר־ומורה”. דורות מאוחר יותר, אחד התנאים העיד כי ישב על קבר של “בן סורר ומורה” שהומת, ועל תילה של “עיר־הנידחת” שכל תושביה הושמדו.
באגדות חז”ל
יש גם כמה סיפורים באגדות חז”ל על מימוש עונש המוות ביהדות. במדרש מובא מעשה על אישה שנסקלה בעקבות עדי שקר. מסופר גם על חסיד מימי דוד המלך שחזה בשני אנשים מקיימים יחסי מין עם כלבה, ובעקבות כך השניים העידו עליו עדות שקר והוא הוצא להורג.
לא רק בירושלים
עונשי המוות לא יצאו לפועל רק בסנהדרין המרכזית בירושלים. באשקלון, שמעון בן שטח תלה 80 נשים ביום אחד באשמת כישוף. באירוע אחר בלוד, הוצא להורג אדם בשם “בן סטדא” לאחר מארב שעשו לו, שחשף כי הוא מסית לעבודה זרה. מסורת שלישית הובאה על יהודי מצרים בכפר בשם “סכניא”, שסקלו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום כיפור. ולבסוף, יוסף בן מתתיהו העיד על עצמו כי כינס בגליל שבעים זקנים לדון דיני נפשות.
הריגת הנוצרים הראשונים
לפי עדות התלמוד, ישו נתלה בערב פסח בירושלים בהוראת הסנהדרין בעוון כישוף, הסתה והדחה. יוסף בן מתיתיהו כתב על אחיו של ישו, יעקב, שנסקל גם הוא בידי הסנהדרין בראשות הכוהן הגדול חנן בן חנן. ובברית החדשה מספרים על סטפנוס הקדוש מראשוני הנוצרים, שנסקל גם הוא בידי הסנהדרין. העדויות הללו סותרות את הגישה התלמודית שארבעים שנה לפני חורבן הבית בטלו דיני הנפשות (בבלי סנהדרין מא ע”א).
לאחר החורבן
עם חורבן הבית השני בשנת 70, קבעו הרומאים מונופול על האלימות בשטחי האימפריה. עונשי המוות החלו להתבצע אך ורק בשיתוף פעולה עם השלטונות. כך, במאה השניה לספירה, ר’ אלעזר בן ר’ שמעון היה מסגיר גנבים יהודים לשלטון הרומאי בכוונה שיוצאו להורג, ובאחד המקרים אף גרם למותו של כובס שהעליב אותו. באותה תקופה עדיין לא התקבעה ההלכה שמותר להרוג מלשינים ו”מוסרים”, כי בארץ ישראל החכמים פעלו לרוב עם השלטון (מלבד ימי מרד בר כוכבא).
בעדות מימי התנאים שמסר המלומד הנוצרי אוריגנס, הוא כתב על בית דינו של רבי יהודה הנשיא כך:
“בהצנע נערכים משפטים לפי התורה. ויש שנידונים למיתה, אמנם לא בפרהסיא גמורה, אך גם לא בהעדר ידיעתו של הקיסר. ודבר זה למדנו ובררנו כשישבנו בארצם ימים מרובים.”
בבבל
בקהילת יהודי בבל שתחת השלטון הפרתי לפני שנת 224, עדיין הייתה אוטונומיה הלכתית ליהודים. לפי דעת חוקרים, מוסדות ההנהגה היהודיים תחת ראש הגולה לעתים היו מוציאים להורג אפילו ללא משפט. בגמרא מסופר על רב שילא שהוציא להורג אדם שקיים יחסי מין עם מצרית. במקום אחר נכתב על אישה בשם “אימרתא בת טלי” שהועלתה על המוקד ונשרפה באשמת זנות בידי רב חמא בר טוביה.
עם עליית השושלת הסאסאנית בפרס ובבל בשנת 224, רב כהנא (השני) הרג מלשין בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית, לפני שידווח לרשויות על העלמת מס. המעשה גרם לו לברוח לארץ ישראל שבתחום האימפריה הרומאית, מאחר שהסאסנים כבר לא התירו לדון דיני נפשות בתוך הקהילה בבבל. לכן התלמוד ממעט בעדויות על דיני מוות שיצאו אל הפועל מאז.
2. בימי הביניים
על ימי הביניים מצאתי עד כה 16 מקרים של המתת יהודים בסמכות רבנית. לדוגמה, בקהילת יהודי איטליה במאה התשיעית, רבי אבו אהרן בן שמואל הנשיא הוציא להורג ארבעה אנשים שונים: בחנק, אדם בשם תיאופילוס שבא על אשת איש. בהרג, אדם שרצח אישה. בסקילה אדם שהואשם במשכב זכור ואדם שבא על חמותו בשריפה.
בתור הזהב של יהודי ספרד, ניתנה לרבנים סמכות לדון דיני נפשות מהשלטון האסלאמי. במאה העשירית העיד ר’ יוסף בן יצחק אבן אביתור במכתבו על סב־סבו שמימש את ארבע מיתות בית דין. במאה ה־11 נמסר בשם ר’ שמואל הנגיד על נידונים שמתו ממכות בידי בית הדין, והרמב”ם במאה ה־12 כותב בכמה מקומות כי המתה של כופרים היא דבר שבשגרה בקהילות יהודי המערב.
תופעת המתת המלשינים
הזכרתי כבר את רב כהנא שברח מבבל בעקבות הרג מלשין. זה היה תקדים שפתח את הדלת בפני המתת מוסרים בימי הביניים ואף אחריהם. במאה ה־12 ר”י מיגאש סקל בעיר ליסנה (ספרד) מלשין ביום כיפור בשעת נעילה, והרמב”ם שכתב על המתת כופרים כתופעה ממשית, הזכיר במקום אחר גם המתת מלשינים. במאה ה־13 הרשב”א ורבי יונה מגירונדי הורו על הריגת מלשין בברצלונה בשם וידאלאן דה פורטה בן אסטרוק. הוא הוצא להורג באמצעות הקזת דם דרך הזרועות עד מותו.
במאה ה־14 העיד גם הרא”ש על תופעת המתת המלשינים: “וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת”. הוא היה מעורב אישית בלפחות ארבעה מקרי גזר דין מוות ליהודים שיצאו לפועל. בתחילה כשהגיע מאשכנז לספרד הוא הופתע מהשימוש החופשי בעונש המוות, אך בהמשך התיר ואף תמך בכמה מקרי הוצאות להורג. לדוגמה, הוא תמך בגביית תשלום לראשי הקהל בעיר אווילה (ספרד) על הריגת מלשין בשם “נהוראי”. במקרה אחר הוא עודד הריגת מלשין בסביליה בשם “דון פטרו”. במקרה שלישי, יחד עם בניו רבי יהודה ורבי יעקב (בעל הטורים), הרא”ש חתם על פסק הלכה להמתת מלשין בשם “יוסף בן שמואל”.
המגדף, החשוד ברצח והרב
הרא”ש לא התיר רק הריגת מלשינים. הוא התיר ליהודי קורדובה להרוג מגדף בשם אברהם ספאיה שצעק “מקולל אללה”. יתרה מכך, הוא איים בהרג רב יעקב בן משה מפרארה (איטליה) אם יתמיד בסירובו להתיר עירוב מבואות בצורת הפתח (!). בנו של הרא”ש, רבי יהודה, גם פסק להרוג חשוד ברצח בשם שאול. הוא גם כתב שאפילו אם העדים יוזמו והאשמה תרד ממנו – יש לפחות להגלות אותו מקורדובה.
במאה ה־15 בשטרסבורג (היום צרפת), מלשין בשם ‘שלמינט’ הוטבע בנהר בהוראת ר’ שמואל שלטשטט רב העיר. הוא קיבל על כך גיבוי גם מנשיא קהילת יהודי בבל, דוד בן הודיה.
3. בעת החדשה
ידועים מספר מקרים של הרג מוסרים במזרח אירופה. אחד מהם, במאה ה־16 הומת בחנק בעיר בודון (הונגריה). בקהילות מסוימות כגון מינסק, וילנא וסלונים – היה תפקיד מיוחד וסודי שנקרא “הרודף הנעלם” שמטרתו היתה להוציא לפועל עונשים שנגזרו בידי הקהילה, ויש השערות שאף היה ממונה על הוצאה להורג של מלשינים.
התרת הדם של החסידים והשבתאים
קיימת טענה חסידית כי נעשה שימוש ב”רודף הנעלם” גם במסגרת ההתנגדות לחסידות. זו לא טענה מופרכת, בהתחשב בפסק של הגאון מוילנא שיצא בשנת 1772:
“המה אפיקורסין ומורידין ולא מעלים. …מצוה להודפם ולרודפם ולמעטם ולגרשם מן הארץ. …אם היה לאל ידי, הייתי עושה להם כאשר עשה אליהו הנביא לנביאי הבעל.”
“מורידין ולא מעלין” הוא הלכה המתירה להרוג אנשים מסוימים בכל דרך, גם באמצעות הורדה לבור ושליפת הסולם. 15 שנה קודם, כתב רבי יעקב עמדין לראשי ועד ארבע ארצות פסק דומה נגד השבתאים:
“אשר שאלתוני אם מותר הדבר למסרם למלכות להביאם לשריפה, אל תחושו למנינכם, ודאי מה’ יסכימו עמכם… וכבר ידוע שהלכה פסוקה היא שהמינין שבישראל מורידין ולא מעלין, ולעשות סיג לתורה ממיתין גם למי שאין חייב מיתה”.
אצל החסידים
החסידים גם הם לא טמנו ידיהם בצלחת. במאה ה־19 נהרגו שני מלשינים בעיירה נובו־אושיץ שבפודוליה (רוסיה), בהוראת ר’ ישראל פרידמן מרוז’ין, שנאסר לכמעט שנתיים עקב כך ואז ברח לאוסטריה. קיימת גם טענה שהרשל’ה מאוסטרופולי (שהיה אדם אמיתי) נזרק מגרם מדרגות בידי חסידי רבי ברוך ממז’יבוז, לאחר שאחת מבדיחותיו עברו את הטעם הטוב של הרבי. הוא לא התאושש מהשברים בעצמותיו ומצא כך את מותו.
בתחילת אותה מאה, בטבריה שתחת השלטון העות’מאני פעל מלשין בשירות הפאשא אחמד אל־ג’זאר, וגרם לכליאת גדולי העיר למשך תשעה שבועות. לאחר ניסיון אחד שלא צלח להמיתו בחנק, יהודי המקום הצליחו להמיתו בניסיון שני, כאשר נפל למשכב. התיעוד לכך נשמר בדפוס הראשון של הספר שבחי הר”ן (שצורף לספר סיפורי מעשיות) במילים “וחנקו אותו”, אך בדפוסים לאחר מכן הן צונזרו והודפסה רק המילה “ומת”.
רצח הרב אברהם כהן
בשנת 1848 נרצח רבה המודרני של למברג (אוסטריה, וכיום באוקראינה), הרב אברהם כהן, יחד עם בתו, על רקע סכסוך עם הקהילה השמרנית. חשוד מקהילת השמרנים בשם אברהם בער פלפל הורשע בהרעלתם למוות, אבל אז זכה בערעור. האמת על מבצעי הרצח מעולם לא יצאה לאור, עד עצם היום הזה.
במאה ה־21
במדינת ישראל כידוע החוק אינו מתיר לרבנים אוטונומיה מלאה. אין בתי כלא רבניים, אין מלקות ורוב הענישה ההלכתית הצטמצמה לחרמות ונידויים. למרות זאת, בשנים האחרונות התפרסם כי הרב אליעזר ברלנד נחשד במעורבות ברצח ניסים שטרית ואבי אדרי בידי משמרת הצניעות.
מה יקרה אילו המדינה תהפוך למדינת הלכה, וסמכויות האכיפה יינתנו לבתי הדין הרבניים? אני לא יודע. אבל צריך לפני כן לנסות ולוודא את רצינות דברי הרבנים עצמם. הנה שורת ציטוטים:
- הרב חיים קנייבסקי: “הרב שמואל אוירבך הוא זקן ממרא ומגיע לו סקילה“.
- הרב אלישיב נגד פעילי ‘תג מחיר’: “על המבצעים חל דין רודף“, ואחריו גם אריה דרעי: “דין רודף על מציתי המסגד בטובא זנגריא“.
- הרב אלישיב נגד מעורבים בהונאה של כוללים: “חל עליהם דין רודף“
- הרב דוד סתיו: “דין רודף חל על הרב שפירא“.
סיכום
דתות לא נמדדות בתיאוריות. הן נמדדות בעולם המעשה. בפוסט הזה סקרנו כ־70 מקרים של הוצאות להורג בלגיטימציה דתית. חלק מהמקרים לא בהכרח אירעו היסטורית, וחלק מוצדקים באמת. חלק מהם יצאו לפועל רק כהוראת שעה, וחלק אחר נוגע יותר לפוליטיקה מאשר לדת. אבל עשרות המקרים הללו מנפצים את המיתוס על היהדות שאיננה מתירה עונש מוות.
במדינת הלכה עתידית, הכפופה לרבנים, אנו עלולים לחזור ולראות את עונש המוות מופיע. בניגוד ליהדות הרפורמית שהצהירה על ביטול מוחלט של העונש, היהדות האורתודוקסית מעולם לא עשתה זאת. הדלתות האחוריות לחזרת עונש המוות ביהדות נקראות “הוראת שעה”, “דין רודף”, “מורד במלכות” וכדומה. הדלתות הללו עדיין פתוחות. עד עצם היום הזה.
רשימת המקרים והמקורות:
| מקרה | מקור |
|---|---|
| הריגת 3,000 מחוטאי העגל בחרב | שמות לב כו |
| סקילת המגדף | ויקרא כד י |
| סקילת המקושש | במדבר טו לב |
| מצוות משה להרוג, ודקירת זמרי בן סלוא | במדבר כה ה–ח |
| סקילת עכן בן זרח ומשפחתו | יהושע ז כה |
| הרג 77 זקני סוכות, ואת כל אנשי הערים סוכות ופניאל בידי גדעון | שופטים ח יד |
| הרג 70 אחיו של אבימלך בעופרה, מגדל שכם שבו כ־1,000 איש ואישה. | שופטים ט ה |
| שחיטת 42,000 מבני אפרים (מבחן השיבולת) | שופטים יב ה |
| הרג 25,100 מבני בנימין (פילגש בגבעה) | שופטים כ לה |
| השמדת העיר יבש־גלעד, הרג הגברים והנשים הבעולות | שופטים כא י |
| תליית רכב ובענה בידי דוד | שמואל ב ד יב |
| מרד אבשלום: הרג 20,000 איש בידי דוד | שמואל ב יח ו |
| כריתת ראשו של שבע בן בכרי | שמואל ב כ כב |
| הסגרה להורג של שבעה מבני ונכדי שאול | שמואל ב כא ח |
| המתת אדוניהו בן חגית בהוראת שלמה | מלכים א ב כד |
| המתת יואב בן צרויה בהוראת שלמה | מלכים א ב כט |
| המתת שמעי בן גרא בהוראת שלמה | מלכים א ב מו |
| שחיטת 450 נביאי בעל בהוראת אליהו | מלכים א יח מ |
| המתת איזבל בת אתבעל | מלכים ב ט לא |
| המתת 70 מבני אחאב | מלכים ב י ז |
| המתת 42 אחי אחזיהו | מלכים ב י יג |
| המתת כל נביאי, עובדי וכוהני הבעל | מלכים ב י יט |
| הרג עתליה | מלכים ב יא יד |
| הרג מתן כוהן הבעל | מלכים ב יא יח |
| הרג מתנקשי יואש בידי אמציהו | מלכים ב יד ה |
| הרג רבשקה בידי אביו חזקיהו | ברכות י א בהשלמות. עין יעקב ברכות א סז |
| זבח כוהני הבמות בידי יאשיהו | מלכים ב כג יט |
| הרג 500,000 מבני ישראל בידי אביה | דברי הימים ב יג יז |
| גרירת כותים בזנבות הסוסים להר גריזים | בבלי יומא סט א. מגילת תענית, כא כסליו |
| טבח ביהודים שהתייוונו | מגילת תענית, כב אלול |
| הוצאה להורג של שני זקנים שהיו עדים זוממים | ספר מעשה שושנה (בסופו) |
| סקילת עד זומם בידי יהודה בן טבאי | בבלי חגיגה טז ב |
| שמעון בן שטח הוציא את בנו להורג | ירושלמי סנהדרין ו ג |
| סקילת אדם שרכב על סוס בשבת בימי יוונים | בבלי סנהדרין מו א |
| שריפת בת כהן שזנתה בירושלים | משנה סנהדרין ז ב |
| סקילת אישה ששכבה עם בנה בירושלים | בבלי קידושין פ א |
| סקילת אדם שהכחיש מעשיו עד מותו | תוספתא סנהדרין ט ה, בבלי סנהדרין מד ב |
| הרג בני הורדוס בנימוק של דין “בן סורר ומורה” | יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16 אות יא |
| עדות רבי יונתן על קבר בן סורר ומורה, ותל עיר הנידחת | בבלי סנהדרין עא א |
| סקילת אישה בעקבות עדי שקר | אוצר המדרשים, מעשיות שונות, האשה שנסקלה |
| הרג חסיד בעקבות עדי שקר וכלבם | ירושלמי סנהדרין ו ג |
| תליית 80 נשים באשקלון בידי שמעון בן שטח | משנה סנהדרין ו ה |
| המארב לבן סטדא שהסית בלוד | תוספתא סנהדרין י ה |
| סקילת אב ובנו שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים, במצרים | בבלי גיטין נז א |
| כינוס בדיני נפשות בגליל בידי יוסף בן מתיתיהו | יוסף בן מתיתיהו, מלחמות היהודים ב כ |
| תליית ישו בערב פסח | בבלי סנהדרין מג ב (נוסח לא מצונזר) |
| סקילת יעקב אחי ישו בידי הסנהדרין | יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים 20 ט |
| סקילת סטפנוס הקדוש בידי הסנהדרין | הברית החדשה, מעשי השליחים ז |
| הסגרה למוות של גנבים וכובס בידי רבי אלעזר בן שמעון | בבלי, בבא מציעא פג ב |
| דיני נפשות אצל רבי יהודה הנשיא | אוריגנס, אגרות לאפריקנוס, יד |
| המתת אדם ששכב עם מצרית בידי רב שילא | בבלי ברכות נח א |
| שריפת אימרתא בת טלי בעוון זנות, בידי רב חמא בר טוביה | בבלי סנהדרין נב ב |
| הרג אדם שרצה להסגיר תבן של יהודי למס, בידי רב כהנא השני | בבלי בבא קמא קיז א |
| חנק תיאופילוס שבא על אשת איש. הרג אדם שרצח אישה. סקילת אדם שהואשם במשכב זכור. שריפת אדם שבא על חמותו. בידי רבי אבו אהרן בן שמואל הנשיא | מגילת אחימעץ |
| מימוש ארבע מיתות בית דין, עדות ר’ יוסף בן יצחק אבן אביתור | שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, סי’ 42 |
| נידונים שמתו ממלקות, עדות שמואל הנגיד | ספר העתים לר’ יהודה אלברצלוני עמ’ 267 בדפוס קראקא תרס”ג |
| עדות הרמב”ם על הריגת כופרים | פירוש רמב”ם למשנה חולין א |
| סקילת מוסר ביום כיפור בשעת נעילה בידי ר”י מיגאש | תשובות הראש יז ו. שו”ת ‘זכרון יהודה’ לר’ יהודה בן הרא”ש, תשובה עה |
| עדות הרמב”ם על הריגת מוסרים | רמב”ם הלכות חובל ומזיק ח יא |
| הקזת דם דרך הזרועות של המוסר וידאלאן דה פורטה בן אסטרוק, בהוראת הרשב”א ור’ יונה מגירונדי | מכתב למהר”ם מרוטנבורג, בפרסום של רד”צ הופמן. וראו שו”ת הרשב”א ח”ה סי’ רל”ח |
| עדות הרא”ש על הריגת מוסרים | תשובות הרא”ש יז ו |
| המתת אברהם ספאיה באשמת גידוף בהוראת הרא”ש | תשובות הרא”ש יז ח |
| המתת המוסר נהוראי | תשובות הרא”ש ו כב |
| איום במוות על רב יעקב בן משה מפרארה בידי הרא”ש | תשובות הרא”ש כא ט |
| המתת המוסר דון פטרו בתמיכת הרא”ש | תשובות הרא”ש יז א |
| הפסק להמתת המוסר יוסף בן שמואל, בחתימת הרא”ש ובניו | שו”ת זכרון יהודה עה |
| הפסק להמתת שאול החשוד ברצח בידי יהודה בן הרא”ש | שו”ת זכרון יהודה נח |
| הטבעת המוסר שלמינט בהוראת ר’ שמואל שלטשטט | מכתב חרם, בתוך: חמישה קונטרסים, וינה תרכ”ד |
| חניקת המוסר מבודון | שות זקן אהרן / תנא דבי אליהו, תשובה צה |
| התרת דמם של השבתאים בידי יעקב עמדין | פנקס ועד ארבע ארצות, עמ’ 421-422 |
| התרת דמם של החסידים בידי הגאון מוילנא | זמיר עריצים וחרבות צורים תקל”ב, עמ’ 36–38 |
| המתת שני מוסרים מנובו־אושיץ בהוראת רבי ישראל מרוז’ין | דוד אסף, נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות, 2006 |
| רצח הרשל’ה מאוסטרופולי בהוראת הרבי ברוך ממז’יבוז’ | אברהם בער גוטלובר, זכרונות ומסעות, רבי שניאור זלמן ורבי ברוך ממז’יבוז’. |
| חניקת המוסר בטבריה | שבחי הר”ן חלק ב אות יט (בנוסח דפוס ראשון, עמ’ 247) |
| הרעלת הרב אברהם כהן | מיכאל סטניסלבסקי, רצח בלבוב: פוליטיקה, דת ואלימות, 2010 |
כתיבת תגובה