נבואת השממה שהתבדתה
בקצרה: העדויות הרבות לשגשוג, פריחה והתיישבות בארץ, גם בזמן הגלות.
אחת הנבואות הפופולריות שנוהגים להשמיע בקרב המחזירים בתשובה, היא הנבואה על שממת הארץ בזמן הגלות. בתורה נכתב, יחד עם איומים על פיזור עם ישראל בגויים, “וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חׇרְבָּה”, “וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ”. פרשנים כתבו שזו דווקא הבטחה חיובית: “אין ארצנו מקבלת את אויבינו”. לראיה, מובאים תיאורים של כמה נוסעים מערביים מהמאה ה־19 ובראשם העיתונאי מארק טווין (בביקורו ב־1867) שכתבו שהארץ מכוערת, שוממת, חרבה ומקוללת.
האם אכן בכל תקופת הגלות הארץ שממה מיושביה ואף אחד לא הצליח ליישב אותה?
המיתוס הזה רגיש פוליטית, שכן לתנועה הציונית יש אינטרס ברור לטעון שאין לפלסטינים שום שורשים בארץ. אך בכל זאת, למעלה מ־6,000 ספרי מסע בארץ ישראל נכתבו במשך ההיסטוריה, ובהם תיאורים רבים על שפע ושגשוג בעריה. הנוסעים הנוצרים כמובן קשרו בין תנובת הארץ לבין תיאורי המקרא על טוּבהּ. אבל כמעט כל העולים היהודים, ציפו למצוא אותה חרבה ושוממת, והופתעו לגלות שלא כך הדבר. למעשה רבים מהם התאבלו על כך. הנה מדגם קטן מאוד מתיאורי השפע הללו, מחמשת תקופות הגלות.
1. התקופה הרומית־ביזנטית (למעלה מ־500 שנה, בין 70–638)
הצלחת ההתבססות של השלטון הרומאי בארץ כ־100 שנה לאחר החורבן, הותירה עדות בתלמוד: “תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְנוּ מֶרְחֲצָאוֹת”. רבי שמעון בן יוחאי התלונן: “כׇּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ, לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן”. מאוחר יותר, למראה השפע בתנובת כרמי הגפן, רבי יהושע בן לוי הזדעק: “אֶרֶץ אֶרֶץ, הַכְנִיסִי פֵּירוֹתַיִיךְ, לְמִי אַתְּ מוֹצִיאָה פֵּירוֹתַיִיךְ, לַגּוֹיִם הַלָּלוּ שֶׁעָמְדוּ עָלֵינוּ בְּחַטֹּאתֵינוּ?” מאות שנים לאחר החורבן קונן גם רבי זירא: “כַּמָּה הִיא חֲצוּפָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁעֲדַיִן עוֹשָׂה פֵּרוֹת”. תחושה של בגידה שררה בקרב היהודים, שארצם המשיכה להניב פירות לאויביהם.
חכמים מסרו אגדות על השפע הגדול בארץ בימיהם, מאות שנים לאחר החורבן: תשע־מאות אשכולות ענבים מעץ אחד, קילומטרים של התבוססות עד הקרסול בדבש תאנים, שלושה חכמים שלא הצליחו לסיים יחד יותר מחצי אפרסק ועוד אנקדוטות על הארץ המזילה חלב ודבש בימיהם. ריש־לקיש טען במאה השלישית: אם גן־עדן נמצא בארץ ישראל, בית־שאן היא פתחו. אמנם מדובר בגוזמאות, אבל הן התבססו על מציאות אמיתית: הארץ הייתה נתונה בפריחה ובשפע חסרי תקדים, ודווקא תחת שלטון הנכרים.
המחקר הארכיאולוגי בארץ אכן הוכיח שהתקופה הרומית־ביזנטית הייתה תקופת שיא מבחינה דמוגרפית וכלכלית. הגידול במספר היישובים היה מהיר יותר מהגידול במצרים, סוריה או מחוז ערביה, בעוד שדווקא המרכז היהודי בגליל נחלש, ואפילו נחרב בחלקו, וביהודה נכחד כמעט לחלוטין. מבחינה כלכלית הייצוא מהארץ הגיע לכל אגן הים התיכון, וכלל יין, שמן, טקסטיל, זכוכית ועוד. מספר הישובים שנמצאו בהם שרידי התקופה עולה על מספרם בתקופות שקדמו לה, כולל ימי בית שני, ובתקופות שלאחריה. והאירוניה היא שככל שהתמעטו היהודים, כך צמחה והתחזקה האוכלוסיה המקומית, הפגאנית והנוצרית, בכל רחבי הארץ, במקדשים, תיאטרונים, מנזרים וכנסיות.
2. הכיבוש המוסלמי (קרוב ל־500 שנה, בין 638–1099)
לאחר הכיבוש המוסלמי הארץ לא הפכה לשממה, גם אם הייתה ירידה מסוימת בעוצמת השגשוג. המוסלמים הקימו את העיר רמלה, והביאו את פירות ההדר כמו הלימון והתפוז לארץ. הגיאוגרף אל־מוקדסי כתב בשנת 985 על העיר החדשה שהיא שופעת פירות ומסחר. לדבריו, בתי המלון, המרחצאות והמסגדים שלה גדולים, רחבים, נקיים ומפוארים. הוא כתב דברים דומים גם על חברון, ירושלים ושכם, ומנה כמעט 50 מיני פירות שגדלו רק בארץ ישראל בתקופתו. שפע תנובת הכרמים והגנים, עם המסחר המפותח והתוסס בערי הארץ, גרמו לו לצטט את הפסוק מהתורה על הארץ זבת החלב והדבש, כמבטא את המציאות בימיו.
3. התקופה הצלבנית (כ־200 שנה, בין 1099–1291)
בתקופה הצלבנית גם כן השממה סירבה להשתלט על הארץ. נמנו כמעט אלף כפרים שפרחו בארץ באותו הזמן. מספר דומה מאוד למניין שנקב ההיסטוריון דיו־קסיוס על היישובים שנחרבו במרד בר כוכבא, אלף שנה קודם. שרשרת מבצרים עצומים נבנתה והותירה חותם עד ימינו, בעכו, צפת, עתלית ועוד. נוסעים בני הזמן מספרים על חברון, שומרון, שכם, ירושלים, בית לחם, קיסריה ועזה, המלאות בשפע וטוב הארץ. “ארץ נחלי מים וגנות ופרדסים וכרמים וזיתים, ואין שם יהודים” כתב בנימין מטודלה על איזור השומרון. “הזורע מידה אחת (של חיטה) קוצר תשעים או מאה. האין ברכת אלוהים שורה על הארץ המקודשת?” התפעל הצליין דניאל מקייב מהתוצרת בשדות ירושלים.
לקראת סוף התקופה, אפילו הרמב”ן התאבל בתפילה שחיבר, שהארץ “עדיין היא זבת חלב ודבש ליושבים בה”, והמשיל אותה ליולדת שאיבדה את בנה, הנאלצת להניק גורי כלבים כי גודש החלב מכאיב לה. הצליין בורכרד מהר ציון כתב: “עובדה היא שארץ הקודש כולה היתה, כפי שהיא היום, הטובה בארצות”, בניגוד למוציאי דיבתה רעה, שלא התבוננו כראוי במצב הארץ לטענתו.
4. התקופה הממלוכית (כ־250 שנה, בין 1260–1517)
מבקרים לא חדלו לדווח על שגשוג ויפי הארץ גם בימי הממלוכים. נוסעים ערביים כתבו לדוגמה על שכם. “שוכנת כמו טירה בתוך גניה, והעצים בה מרובים. מייצאים ממנה שמן בכמות גדולה, ובמיוחד למסגד בדמשק, ומן השמן מכינים גם סבון” כתב הנוסע הערבי אל־דמשקי. הנוסע אבן־בטוטה ציין גם שהעיר גדלה ומייצאת שמן וריבת חרובים לקהיר ולדמשק.
היהודים גם הם לא יכלו להתעלם מהשפע. “הרי שומרון מופלגים ביופי”, “הר גריזים הנה הוא גנות ופרדסים וכרמים, מעיינות יוצאים ממנו שבעים” תיעד נוסע אנונימי תלמיד הרמב”ן. רבי אשתורי הפרחי שבחר להתיישב בבית שאן בעקבות הפריחה החקלאית, התפייט: “הרי בשמים עם נרדים מצאתי בבית־שאן… יושבת על מים רבים”. הנוסע משולם מוולטרא רשם כי בירושלים יושבות כעשרת אלפים משפחות מוסלמיות, לעומת רק 250 יהודיות.
בסוף התקופה עלה ר’ יצחק לטיף מאיטליה והופתע מהשפע בארץ, שצרכניו העיקריים היו גויים. הוא קונן: “מה יתרון ליופי הדום כיסא – ואין רגלי מלך שוכנים בו, ומה הנאה בשולחן מעוטר – ובנים מוגלים עליו”. לדבריו, החוויה של מראה האויבים אוכלים ושותים בארץ הטובה לא נתנה לו להתנחם.
5. התקופה העות’מאנית (400 שנה, 1517–1917)
מיד לאחר הכיבוש העות’מאני, הארץ הייתה “מסחרית” יותר אפילו מאיטליה של הרנסנס. כך לפחות כתב הנוסע היהודי משה באסולה ב־1521. הוא מתאר את צפת בימיו כ”מלאה כל טוב ומזונות משובחות כדגן ותירוש ויצהר לרוב מאד ובזול”, ומפרט על השווקים התוססים של הערבים והיהודים בירושלים. הוא מספר על מנזר מפואר עשוי שיש ועמודים גבוהים מאוד בבית־לחם, שאין כמוהו באיטליה לטענתו, וכי “הארץ רחבת ידיים בסחורה” ומעיינות טובים.
בראשית המאה ה־17 כתב מצפת ר’ שלמה שלומיל, מחבר הספר “שבחי האר”י”, כי נתקף בבכי מטלטל כשראה את השפע והשובע הגדול בארץ בימיו, מאחר שנהנים ממנו רק אומות העולם.
באמצע המאה, כתב שמואל בן דוד הקראי שהגיע מחצי־האי קרים, שבעזה יש מאות חנויות, בתי קפה ומחצאות, וכי חומות ירושלים נבנו מחדש בידי הסולטן סולימאן המפואר. הוא תיאר מבני שיש ואבן גזית חדשים שנבנו, ואת המסגד היפה ביותר בכל האימפריה העות’מאנית, שנבנה בירושלים. הוא כתב, כמו גם נוסעים נוספים, על “כרמים ופרדסים אין חקר” בסביבות חברון, ובדומה גם סביב ירושלים, שכם וג’נין. באותו דור כתב משה פוריית מפראג כי הזהב בירושלים זול יותר מבחו”ל, ומפרט רשימות ארוכות של מצרכים שמציפים את השווקים בארץ. לדבריו: “הכל מצוי בירושלים, כסף וזהב וסחורות לרוב, וכל דבר קטן וגדול וכל מיני מטלטלים, וכל מיני מאכל ומשקה”.
גדליה מסימיאטיץ, שהיה מחבורת עולי רבי יהודה חסיד, כתב ב־1706 על הענבים הגדולים שבירושלים וחברון: “מענב אחד מתמלא הפה ממשקה”. לדבריו כל הפירות נמכרים בזיל הזול, והקטניות בארץ גדולות מהרגיל. על ירושלים הוא מדווח “עיר גדולה ומרובה אוכלוסין”, שיש בה שווקים רבים, מרחץ מרכזי מפואר עם אולמות רבים, בתיה וחומותיה מאבן “ואפילו הרפת־בקר יש בה כיפה של אבנים מפוארת מאוד”.
ב־1824 הנוסע דוד דבית־הלל סיפר על תעשיית ייצור הסבון לייצוא, ועל השפע הגדול של הפירות והסחורה בערי הארץ. הוא תיאר את עשרות אלפי תושבי ירושלים, ופירט על המסחר התוסס ביפו, חברון, טבריה, שכם וג’נין. לטענתו מצויים בארץ לרוב אבטיחים שאדם אחד לא יכול להרים לבדו, תפוזים בגודל אגרוף וענבים בגודל אגודל. הוא האריך למנות את עשרות מיני הפירות והמזון בשווקים, שאיכותם גבוהה ועלותם נמוכה בימיו.
סיכום
המיתוס על שממת הארץ בגלות הוא, כאמור, מיתוס. לאורך ההיסטוריה היו זמני שגשוג, פריחה והתיישבות משמעותיים רבים. הארץ המשיכה להיות “זבת חלב ודבש”, גם כאשר הייתה דלה ביהודים. אמנם היו תקופות של עליות ומורדות, ביניהם רגעי שפל, כפי שתיארו הנוסעים האירופיים מסוף המאה ה־19, שהיו רגילים לשפע המערבי. אך השממה שהובטחה לא התגשמה. למעשה קרה ההיפך הגמור: בתקופת הגלות, זרים רבים התיישבו בה, והתוצאה היא התגבשות הלאום הפלסטיני, שלא היה יכול להופיע אילו התגשמה הנבואה.
כתיבת תגובה