על הנבואות שהתגמשו

הנבואות מהתנ”ך שהתבררו כשקריות

לא כל הנבואות בתנ”ך התגשמו. למעשה חלק מהן התנפצו, או כמו שחבר שלי קורא להן: הנבואות שהתגמשו.

לנביאי התנ”ך היו כל הסיבות לא להיכשל בניבויים שהם ניפקו. כמעט כל הנבואות מאופיינות באחת התכונות הבאות: או שהן כתובות בשפה מעורפלת ללא מועד חזוי, וזהו רוב מוחלט של הנבואות. חלק הגשימו את עצמן בעזרת שכנוע, כמו הנבואה על שיבת ציון ובניית הבית השני. ומהן נכתבו בדיעבד, כמו נבואת ישעיהו על כורש שיכריז על שיבת ציון. או שהן פשוט היו טריוויאליות ומובנות מאליהן, כמו נבואות כלליות על בצורת או מלחמה עתידית, ונכתבו על רקע נסיון אנושי מהעבר.

על אלה נוספה “הטיית הישרדות”, שגרמה לדחיית דברי נביאים אם בדיעבד התברר בוודאות שטעו. בתנ”ך נשמרו מעט אזכורים לכמה מהם, שכמובן אין לנו שמץ של מושג מה היה כתוב בספריהם אילו היו מתועדים. כל מה שנותר מהם הוא הכינוי השטחי “נביאי שקר”. בתקופה בת מאות שנים שבה חוזים ונביאים התפרנסו מכתיבה והשמעת נבואות – אך טבעי יהיה למצוא מספר נביאים שעשו זאת באופן מוצלח. כתביהם של המוצלחים בלבד יכונסו וייערכו בידי אנשי כנסת הגדולה.

לכן מפתיע לגלות שיש עשרות נבואות שנכתבו בספרי הנבואה והתבדו לחלוטין. נבואות שכשלו לחזות את העתיד הצליחו לשרוד בכתובים ממגוון סיבות, רובן חברתיות. מה שאיפשר את הישארותן היה כוחה העצום של הגמישות הפרשנית של מאמיניהן. לשם הדוגמה, לפי ספירה נוצרית אחת, לא פחות מ-351 נבואות התקיימו בהופעתו של ישו. זהו מספר עצום שמדגים, בעיקר ליהודים רבניים, את החירות הפרשנית שניתנת למי שרוצה למצוא משמעות בכתבי הנביאים.

1. חסינות שלטון בית דוד

הנבואה הקדומה והמבוססת ביותר שהתנפצה על סלעי המציאות, היא התחזית בדבר נצחיותה של מלכות בית דוד. היא התחילה כבר עם האגדה כי שמואל הנביא משח את דוד למלך. והיא קיבלה ניסוח שאינו משתמע לשתי פנים עם נבואת נתן הנביא לדוד על בנו שלמה: “וְכֹנַנְתִּי אֶת־כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד־עוֹלָם”. הוא במפורש הצהיר שמדובר בברית ללא תנאי, “וְחַסְדִּי לֹא־יָסוּר מִמֶּנּוּ” ללא הפסקות. אם בניו יחטאו, הם ייענשו בדרך כזו או אחרת, אך “כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם” (שמ”ב ז יג-טז). השלטון הובטח ברציפות לבית דוד לנצח.

תפיסה זו זכתה לתמיכה מקיר לקיר, מאחיה השילוני (מל”א יא לו), דרך ישעיהו בן אמוץ שניבא שלום נצחי לבית דוד (ישעיה ט ו). יהוידע הכהן ביצע הפיכה בשם הנבואה הזו (דה”ב כג ג). המשורר איתן האזרחי שהבטיח כי כסא דוד יציב כמו השמים וכמו השמש (תהלים פט). וציטוטים רבים מפי דוד עצמו כמובן, “כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי” (שמ”ב כב נא, כג ה; תהלים יח נא, קי ד).

בולטת במיוחד הסכמתו של ירמיהו הנביא, שלמרות שחזה את חורבן ירושלים, קבע כי “לֹא־יִכָּרֵת לְדָוִד אִישׁ יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא בֵית־יִשְׂרָאֵל” (ירמיה לג יז). ואם אמנם צדקיהו המלך ייצא לגלות בבבל, “שָׁם יִהְיֶה עַד־פׇּקְדִי אֹתוֹ” (ירמיה לב ה). לפי תחזיתו, הוא ימות בשלום ובכבוד מלכים (ירמיה לד ד-ה). למרות החורבן, בימיו עדיין שררה האמונה כי לא תהיה “הפסקה” בשושלת בית דוד, שמלכיה (החיים!) ישבו זמנית בבבל. אולי לכן קצב את גלות בבל ל-70 שנה, “ימי מלך אחד” (ישעיה כג, טו).

התחזית התבדתה בסוף המאה השישית לפנה”ס, למרות נסיונות כושלים למלאותה כמו עליית זרובבל מבית דוד לירושלים (חגי ב כג; זכריה ד ט). ממש באותה תקופה קמה ביפן שושלת הקיסרים שבאמת לא פסקה עד היום, 2,600 שנה אחרי. אבל מאז בית דוד לא חזרו עוד למלוך. קמו שושלות מלוכה אחרות כמו החשמונאים, בית הורדוס, הפרנקים בממלכת ירושלים הצלבנית ועוד. בנוסף, שושלות מלכים יהודיות עלו בחדייב, כוזר, חימייר וביתא ישראל (אמנם ביתא ישראל ייחסו עצמם לדוד). הנבואה הכושלת קיבלה פרשנות חדשה כדי לשרוד: אמונה בביאת מלך ‘משיח’ עתידי מבית דוד, גם אם בינתיים הופסקה השושלת.

2. חסינות ירושלים

נתן הנביא היה הראשון שניבא גם כי ירושלים לא תיחרב. בנבואתו על בניית המקדש בידי שלמה, הכריז: “וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל. וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד. וְלֹא־יֹסִיפוּ בְנֵי־עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ” (שמ”ב ז י). יואל הנביא החרה-החזיק אחריו והצהיר: “וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר” (יואל ד כ). ישעיהו המשיל את ירושלים לאוהל שיתדותיו נצחיים וחבליו לא יכולים להינתק (ישעיה לג כ). והוא הבטיח שהעיר לא תיפול בידי האשורים, “לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי” (שם לז לה). כמוהם, ספר תהלים מלא בהבטחות חגיגיות על חסינותה: “אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל־תִּמּוֹט (תהלים מו ו). יְכוֹנְנֶהָ עַד־עוֹלָם (שם מח ט). כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם (עח סט). הַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט, לְעוֹלָם יֵשֵׁב (קכה א). שָׁם צִוָּה יְהֹוָה אֶת־הַבְּרָכָה חַיִּים עַד־הָעוֹלָם” (קלג ג).

אמנם על אמונה נפוצה זו יצאו מיכה וירמיהו בביקורת (מיכה ג יא; ירמיה ז ד). אבל גם לאחר התבדותה הברורה בחורבן בית ראשון, חזרו נביאים בימי בית שני שוב על אותה טעות. זה התחיל דווקא מירמיהו שקבע כי לאחר השיקום העתידי, המקום “לֹא־יִנָּתֵשׁ וְלֹא־יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם” (ירמיה לא מ) “וִירוּשָׁלַ͏ִם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח” (ירמיה לג טז). זה המשיך כאשר ישעיהו השני הכריז: “לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא־בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא” (ישעיה נב א). “לֹא־יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ” (שם ס יח). “וְלֹא־יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה” (סה יט). לטענתו אלוהים נשבע ששוב לא יבוא חורבן (סב ח), והוא אפילו השווה זאת להבטחה האלוהית לנח כי לא יבוא מבול שני (נד ט-י).

בדומה, חגי ניבא: “גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן… וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם” (חגי ב ט), וזכריה אפילו הציע שאין צורך יותר בחומות לירושלים כי אלוהים ישמור עליה בחומת אש (זכריה ב ח-ט), וְלֹא־יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ (שם ט ט). ברוח זו כתב עובדיה “וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה” (עובדיה א יז). צריך לחדד שאף אחד מהם לא דיבר על בית שלישי, אלא על הבית השני, שנבנה בימיהם.

אין ספק כי הנבואות המעודכנות תרמו לתחושת החסינות של מעוררי המרד הגדול בשנת 66 בירושלים, שהביאה בסופו של דבר לחורבן הבית בשנית. למעשה אפילו היום ניתן למצוא מי שמאמין שחורבן הבית השלישי לא ייתכן, על אף שטרם נבנה. ויהי לפלא.

3. נבואות השממה הנצחית

שלוש ארצות ושלוש ערים זכו לקללה נמרצת מפי נביאי ישראל: הארצות אדום, מואב ועמון, והערים בבל, צור ודמשק – ייחרבו חורבן אלים ולא ישתקמו לעולם. הבעיה היא שכולן השתקמו וכיום הן משגשגות.

שממת הרי אדום:

העוינות לממלכת אדום רווחה בקרב הנביאים. ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, יואל וגם מלאכי הבטיחו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי אדום ובירתה בָּצְרה יהפכו למדבר וחורבות עולם שלא יישב בהם איש. אבל באלפי השנים שעברו מאז, שגשגו באיזור הנַבַּטים ושבטים אחרים שהותירו את פטרה כעדות לכך. האדומים אפילו המליכו מלך על ישראל, הלא הוא הורדוס. כיום במחוז טפילה (תופל המקראית) בירדן, החופף את גבולות אדום, חיים למעלה מ-100,000 איש. בבצרה לבדה גרים יותר מ-10,000. לא חורבות ולא שממה (ישעיה לד ט-י; ירמיה מט יג, יח; יחזקאל לה ט; יואל ד יט; מלאכי א ד).

שממת איזור מואב ועמון:

צפניה ניבא את סופם של מואב ועמון בחורבן, שיהפכו ל-“מִכְרֵה־מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד־עוֹלָם” (צפניה ב ט). אבל כיום בירדן חיים מיליוני אנשים במחוזות מידבא, מעאן (מעון), עמון, בלקא (ערבות מואב) וכרכ (קיר חרשת). ברבת עמון לבדה לדוגמה חיים יותר אנשים מירושלים ותל אביב יחד. מעניין לציין שכאן סתר את דבריו ירמיהו, שהבטיח שמואב ועמון בעתיד ישובו לארצם (ירמיה מח מז; מט ו), כמו גם עילם (שם מט לט). יש למה לצפות?

שממת העיר בבל:

הנבואות על בבל חזו כי מלכי מדי יכבשו באלימות את העיר, ישרפו אותה, יפילו את חומותיה ומאז לא יעברו בה אנשים או בהמות לנצח. לפי ירמיהו זה יקרה ממש בתום 70 שנה מעלייתה של בבל (ישעיה יג; ירמיה כה; נא). בפועל, מלך פרס הוא זה שכבש אותה ולא מלך מדי, ואנשי העיר קידמו את פניו בדלתיים פתוחות. החישוב המדויק של 70 השנים נקבע בדיעבד, העיר מעולם לא נשרפה, וחומותיה נותרו שלמות. היא ננטשה באיטיות מאות שנים לאחר מכן, ולמעשה חזרה לפעילות בעיר ‘אל-חילה’ שנבנתה משרידי בבל במאה ה-11. סדאם חוסיין בשנות ה-80 בנה ממש על התל העתיק את ארמונו ושיקם אותה. כיום חיים שם כחצי מיליון איש.

מחיקת העיר דמשק:

לפי ישעיהו, דמשק תיחרב ותחדל מלהתקיים כעיר (ישעיה יז א). כידוע, 2,700 שנה מאוחר יותר, דמשק עדיין פעילה כאחת הערים המרכזיות במזרח התיכון, ובה למעלה משני מיליון בני אדם.

שממת העיר צור:

נבואת צור היא סיפור כואב. בתחילה יחזקאל ניבא: “הִנְנִי מֵבִיא אֶל־צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל… וְשָׁלְלוּ חֵילֵךְ וּבָזְזוּ רְכֻלָּתֵךְ… מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד” (יחזקאל כו). אבל כבר בחייו נוכח יחזקאל בכשלון נבואתו. נבוכדראצר אכן הטיל מצור על העיר שארך 13 שנה, אך לא הצליח להחריבה, ולא הצליח לבזוז את שללה כמובטח. אאוצ’. הנביא בלי להתבלבל החליט שאם כך, תינתן מצרים לנבוכדראצר כפיצוי (יחזקאל כט יז-כ). בין כך ובין כך, צור עד היום קיימת ובועטת, וגם אם חרבה מידי פעם במלחמות, חזרה ונבנתה בניגוד לנבואה. אולי המלחמה הקרובה עם חיזבאללה סוף סוף תקיים את דברי יחזקאל על צור. רק צריך שלכובש יקראו נבוכדראצר מלך בבל. נחיה ונראה.

4. כיבוש מצרים

לא רק יחזקאל הבטיח את מצרים לנבוכדראצר. גם ירמיהו ניבא במפורש על נבוכדראצר שיכבוש את מצרים (ירמיה מג י-יא; מו כו). מה לעשות שזה לא קרה מעולם? האשורים לפני כן והפרסים אחרי כן כבשו את מצרים; הבבלים מעולם לא. ישעיהו, יואל וגם יחזקאל חזו שמצרים תהפוך לשממה למשך 40 שנה, ואפילו הנילוס יתייבש לחלוטין! (ישעיה יט ה-ז; יחזקאל כט ח-יב, ל יב; יואל ד יט). שום דבר מזה מעולם לא קרה. אך גם כאן התקווה לא תמה: סכר התחיה האתיופי שמושלם בימים אלה (שנת 2024) במעלה הנהר אולי עתיד לייבש את מורד הנילוס למשך 40 שנה. רק שכאמור, בחור בשם נבוכדראצר מלך בבל צריך לעשות את זה. נחזיק אצבעות לנביאינו.

אה ועוד משהו: לפי ירמיהו, “לֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה” שיגורו במצרים, כי הבבלים שהחריבו את ירושלים יגיעו גם לשם (ירמיה מד יג-יד, כו-כז). אבל אופסי. הבבלים לא הגיעו, ויהדות מצרים שרדה אלפי שנים לאחר מכן, בקהילות יהודיות ששגשגו באלפנטינה, אלכסנדריה, פוסטאט (קהיר) ועוד.

5. התחזיות הכושלות למלכים

“בַּחֶרֶב יָמוּת יָרׇבְעָם” הכריז עמוס הנביא (עמוס ז יא), אך המלך ירבעם מת שנים לאחר מכן במוות טבעי ובשלום.

“קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר” חזה ירמיהו על יהויקים מלך יהודה (ירמיה כב, יח), אך הרושם שמתקבל הוא אחר: “וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם־אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו” (מלכים ב כד ו), ללא שום אינדיקציה על בעיות עם החברא-קדישא.

“וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם” צפתה חולדה הנביאה על המלך יאשיהו הצדיק (מלכים ב כב כ). אך אבוי! יאשיהו במפתיע נרצח במגידו (שם כג כט).

וכאמור לעיל, ירמיהו ניבא למלך צדקיהו מוות בשלום ובכבוד, אך הוא נמק ומת בכלא בבבל (ירמיה נב יא).

ירמיהו גם חזה על נבוכדראצר (זה שאמור היה לבזוז את צור ולהפוך את מצרים למדבר) ששושלתו תמשיך אחריו וגם נכדו, “בֶּן־בְּנוֹ”, ימלוך על המזרח התיכון (ירמיה כז ז). בפועל, בנו נרצח ומי שתפס את השלטון הוא חתנו, נרגל-שראצר.

6. מועד חורבן שומרון

והנה דוגמה לנבואה שהקדימה את זמנה. ישעיהו בממלכת יהודה קרא בשנת 734 לפנה”ס, “וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם” (ישעיה ז ח). הפירוש המילולי של ‘יחת’ הוא יפחד או יישבר, ו’אפרים’ הוא הכינוי לממלכת ישראל הצפונית שבירתה שומרון. בפועל, ממלכת ישראל כבר לא הייתה קיימת 65 שנה אחרי כן, ב-669 לפנה”ס. היא נפלה כבר ב-720, רק 14 שנה אחרי התחזית של ישעיהו. עד שכבר נוקבים בתאריך – הוא מתגלה כשגוי. חבל.

באותה הזדמנות, ישעיהו גם הרגיע את אחז מלך יהודה מפני מתקפת ישראל וארם על ממלכתו: “הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל־תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל־יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה” קרא (ישעיה ז ד). אבל התוצאה לא הייתה כפי שהיינו מצפים. על אחז נכתב “וַיִּתְּנֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ־בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ־בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה” (דה”ב כח ה-יא). באסה.

סיכום

שישה נביאים חזו את רציפותו של בית דוד, ותשעה חוזים ביססו את חסינותה של ירושלים. חמישה הבטיחו שממה נצחית לאדום, וארבעה חזו את חורבנה המוחלט של מצרים. חלק צפו שממה נצחית לצור, דמשק ובבל, מואב ועמון. נביאי התנ”ך פיזרו הבטחות טובות ורעות למלכים, על ימין ועל שמאל. בסך הכל יש לנו כאן כ-40 נבואות שהתבדו. 40 נבואות המדגימות כי כולנו בני אדם, וכולנו טועים לפעמים. כן, גם כותבי התנ”ך.