התנפצות טיעון העד: חלק שלישי
בשני החלקים הקודמים (חלק ראשון ושני) ריסקתי בקפידה שתיים מתוך שלוש הנחות היסוד המרכזיות של טיעון העד. אך לא נגעתי בשאלה: “איך נכתבה התורה”?
עד עתה התבררו לנו שתי העובדות הבאות:
- יש בידינו עדות אחת, בודדת ויחידה למעמד הר סיני. ובנוסף, היא מעורפלת, חסרה ומבולבלת.
- שלשלת המסירה קטועה ומחוררת מכדי להיות אמינה, בעקבות פערים של מאות ואלפי שנים ברצף העברתה.
לכאורה אין כבר צורך להתאמץ להפריך את הקביעה השלישית, המכריזה כי אין דרך טבעית לשתול אירוע כזה בזיכרון היסטורי של אומה שלמה. מדובר הרי בספר כאילו־קדום (פסאודו־אפיגרפי), שבקלות יכול לצבור פופולריות במהלך הפערים שיש לנו במסורת.
מדוע באמת אי אפשר להמציא סיפור כזה?
כאן מתייצבת סוללת מחב”תים (=מחזירים בתשובה) המבססים את הנחת היסוד השלישית על רכיבים רבים נוספים. קודם כל יש כלל ‘אין אדם מוריש שקר לבנו’. אין סיבה שאבותינו ישקרו לנו.
שנית, מאחר ובסיפור משתתפים מיליונים, ‘אירוע ההשתלה’ הוא סיפור קונספירציה עצום שחייב להותיר עקבות בהיסטוריה.
אבל יותר מזה. מערכת המצוות תובענית במיוחד. החגים נחגגים בקביעות מידי שנה. יש איסור להוסיף בספר התורה. הימצאותם של כוהנים ולוויים בעם היהודי. כל אלה הופכים את התקבלותה של התורה בדרך טבעית לחסרת היתכנות. ומלבד כל זאת, אין אף דוגמה נוספת בהיסטוריה לזיכרון קולקטיבי של אירוע התגלות פומבי ומתמשך שכזה. כל אלו מובילים לכך שהדרך העל־טבעית המסופרת היא האופן ההגיוני והסביר ביותר שבו הגיעה תורת ישראל לידינו.
יש עוד הרבה רכיבים שעליהם מבססים הרבנים השונים את הטענה הזו. חלק מוסיפים לחוסר ההיתכנות של ההמצאה גם את חכמתו הנאצלת של העם היהודי (שחמש פעמים מרד באימפריות אדירות שהשמידו רבים מבניו). חלק יזכירו את הבטחת ‘לא תישכח מפי זרעו’ (שמדברת על שירת האזינו, והופעתה רק מחזקת את סמכותה), או כל מיני רעיונות מקוריים אחרים. אבל אני רוצה להתמקד כאן בפופולריים שבהם, מקוצר היריעה.
האם אין אדם משקר לבנו?
בעידן ה’פייק ניוז’, המשגשג למרות דרכי התקשורת והתיעוד חסרי התקדים שאנו נהנים מהם, אין טענה מגוחכת יותר מזו. בזמן שתחנת החלל מקיפה את כדור הארץ, ושיגורי לוויינים מתרחשים על בסיס כמעט שבועי, מיליונים בעולם מאמינים באמת ובתמים שהארץ שטוחה.
הרצון האנושי למציאת משמעות גובר לעיתים על השכל הישר, והתופעה אינה פוסחת על אף חברה. בהינתן התנאים המתאימים, אדם יאמין לכל דבר. על מנת להשיג תקווה, משמעות, ערכים או זהות, אנשים יאמינו גם במה שסותר את המציאות הנכוחה. הם כמובן גם יעבירו את אמונתם החדשה לכל מי שמוכן לשמוע, ובפרט לבניהם.
איך התרחש ‘אירוע ההשתלה’?
הכשל הבולט ביותר בחלק השלישי של טיעון העד הוא הברירה הכוזבת. או שהתבצע אירוע השתלה קונספירטיבי, זדוני ובלתי אפשרי, או שהסיפור העל־טבעי נכון כלשונו.
אפילו אם זו כל הדילמה – מי קובע מה סביר יותר? חוקי הטבע שלפתע משתנים, מקלות שהופכים לנחשים, מים שמזדקרים כמו חומה ואספקת לחם מהשמיים הגיוניים יותר מהסכמה של כת עיוורת כלשהי אי אז על מיתוס מכונן?!
השתלת היסטוריה על־טבעית
הטענה מתעלמת בכלל מאפשרויות נוספות רבות. אפשרות אחת היא, אולי בעצם התבצע אירוע השתלה על־טבעי? הרי הטוען מוכן כבר להאמין לכוחות על טבעיים. חוקי הטבע בעיניו אינם עקביים ויציבים דים. מדוע אם כן הוא דוחה בבוז את אפשרות השתלת התורה בידי חייזרים־טרולים או שדים לדוגמה?
הפסיכולוגיה האנושית
בהכירנו את הטבע האנושי, קיימת גם האפשרות שהתורה נולדה בתהליך טבעי כלשהו. הרי ראינו שמיליונים מסוגלים לעצום עיניים מהמציאות ולהאמין באלטרנטיבה מדומיינת. ייתכן שהפסיכולוגיה האנושית, הפוליטיקה והרצון למשמעות, תקווה וזהות – משחקים תפקיד עיקרי בהנחלת ספר התורה בעם, אי אז בעת העתיקה. אפשרות זו סבירה בהרבה מעירוב כוח על טבעי או קונספירציה עצומה בהתקבלותו.
איזו דרך טבעית תיתכן?
באפקט כדור שלג, שהתחיל מגרעין קטן של אמת. הנה תיאור סביר והגיוני מאוד להשתלשלות כתיבת ספר התורה. בתמצית, בעקבות אסון טבע כלשהו, ברחה קבוצת עבדים קטנה ממצרים ובראשם מנהיג כריזמטי בשם משה. במהלך המסע לארץ נושבת, כרתו הבורחים בטקס דרמטי ברית עם אל המדבר שיגן עליהם, וחרתו את עיקרי הברית על לוחות. זה כל גרעין הסיפור.
מכאן החל כדור השלג להתגלגל במורד, והסיפור החל לעבור בעל פה כמו שמועה אורבנית, בקרב דורות של מאמינים שכל חפצם הוא לשמוע עוד מאותם אגדות על המדבר.
היסטוריה הופכת לאגדות. אגדות הופכות למיתוסים.
(שר הטבעות)
בהגיעם לארץ, נפוצו בה צאצאי הבורחים וחלקם הפכו לכוהני האל ‘הנלווים על ה’ לשרתו’ בקרב בני השבטים הישראליים. הם היו בעיצומו של המעבר מנוודות לחקלאות, ומועדי האביב, הקציר והאסיף הפכו לחגיגות ועליה למקדשים. העולים בבואם נהגו להצטרף לשירות הגבורה וההלל של הכוהנים הלוויים על כך שהאל ‘הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, וכרת עמנו ברית בחורב’. התהליך הזה נמשך כ־600 שנה.
סיעת חזקיהו – התנ”ך בגרסת אלפא
השלד הראשון לתורה נוצר בדמות כמה שרשראות סיפורים שכיסו יחד את התקופה מבריאת העולם ועד ההתנחלות בארץ, ושכנו כמגילות בארכיונים. אבל אז הגיע החורבן בין השנים 732–701 לפני הספירה, ועימו צוואר־בקבוק דמוגרפי. ממלכת ישראל ורוב ערי יהודה עלו בעשן, ורבע מיליון איש הוגלו בכיבושיהם האכזריים של מלכי אשור. בתוך הקטסטרופה הזו, ירושלים שמנתה כעשרת אלפים תושבים שרדה, והייתה למפלטם של רבים.
סיעת חזקיהו מלך יהודה פתחה במפעל תיעוד לכתבי ממלכת ישראל שנחרבה. הם כינסו את ההיסטוריה ודברי ימי המלכים יחד עם ספרות החכמה, הנבואה, השירה והחוק. השלד הראשון לתנ”ך כולו נולד, ובתוכו גרעין התורה כסיפורים וחוקים חשובים מבחינה דתית.
סופרי יאשיהו – התנ”ך בגרסת בטא
כשלושה דורות לאחר מכן, בשנת 622 לפני הספירה לפתע נמצא בגנזך המקדש בירושלים ספר ‘התורה’ של משה. זה היה ספר דברים, משנה התורה, הבנוי כחוזה אשורי בין האל לעמו, ובו נאומו האחרון של משה. בספר נכתבו קללות מזעזעות בהשראת החורבן האשורי. ולראשונה נכתב “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”. בספר זה גם לראשונה סופר כי משה היה מעורב בכתיבתו.
הספר כצפוי חולל מהפכה. יאשיהו מלך יהודה ששמע את דברי הספר, נכנס למצוקה גדולה וקרע את בגדיו “עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה“. חג האביב הקרוב חידש את פניו והפך לפסח זכר ליציאת מצרים, וכל המקדשים מלבד ירושלים נסגרו. הקלה גדולה הייתה באויר, כאשר בוטל סופית מנהג הקרבת הילדים למולך שהנהיגו קודם אחז ומנשה. מאז, חוקי הדת יצאו מידי הכוהנים בלבד והחלו להיכתב בידי סופרים וחכמים, כחלק מהידע שבידי העם כולו. באותה תקופה עדיין לא היה שום הבדל בין הכוהנים ללוויים. כל בן לשבט לוי שרצה בכך – הפך לכוהן בהגיעו למקדש.
אנשי כנסת הגדולה – עורכי התנ”ך
אחרי חורבן ירושלים, הטבח בעם והגלות, בימי שיבת ציון חזרו לארץ 42,360 יהודים (פחות מחסידות סאטמר כיום). מתוכם 4,300 ממשפחות הכהונה. בצוואר הבקבוק השני הזה, הונחלה התורה בגרסתה הכמעט סופית. לספרים הקדומים שנכרכו עם משנה התורה, התווספה בשנת 444 לפני הספירה שכבת עריכה נוספת. זה נעשה בידי אנשי כנסת הגדולה ועזרא הסופר בראשם, על פי מגילות ישנות שהיו שמורות עמם. ספר ויקרא בשלמותו וחלקים ניכרים משמות ובמדבר נוספו לגרעין התורה שכבר הכיל את ספרי בראשית ודברים, ורובם ככולם דיני כהונה ופולחן.
תיקוני הסופרים
במאתיים השנים לאחר מכן, הספר בשלמותו הועתק שוב ושוב בכתבי יד, וחולק לשם הנוחות לחמישה חומשים. סופרים ביצעו בהם ‘תיקוני סופרים’ ושיפצו קטעים, כפי שפסק רבי יוחנן: “מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא” (יבמות עט.). כך נוצרו הגירסאות העתיקות של התורה שנמצאו בקומראן, של תרגום השבעים ושל התורה השומרונית. בהמשך, נוסח המסורה התגבש והתקבע עד שהגיע לתקן כמעט קבוע בימינו.
הדרך הטבעית של צמיחת המיתוס
המיתוס בתורה התפתח עקב המאפיינים הייחודיים של ההיסטוריה הישראלית. המסורת הקדומה שעברה מפה לאוזן. ההמנונים שאיחדו את העולים למקדשים. שני החורבנות הטראומתיים. צווארי הבקבוק הדמוגרפיים שהכילו עשרות בודדות של אלפים. הגלות המטלטלת. הפולמוסים ההיסטוריים. העובדה שאת ההיסטוריה כתבו רק אנשי הדת, ולמטרות דתיות בלבד, ושכל מי שלא האמין בהם פשוט יצא מהיהדות. כך נעלמו עשרת השבטים ורוב שבט יהודה. כך נדחו השומרונים. כל אלו ועוד הביאו את הדרמה שבתורה להתעצם בצורה ייחודית.
האם חוקי התורה אכן תובעניים?
ההלכה התובענית לא היוותה מחסום, כאשר האלטרנטיבה הייתה הקרבת ילדים למולך. בטח לא כשרובה התפתח רק אחרי חתימת התורה. הקושי לשמור מצוות עלה רק אחרי חתימת התורה, כאשר נפתחה הדרך לדקדוקי התורה שבעל פה וגזירות חז”ל להתפתח (במאמר נפרד אתאר כמה היהדות היום שונה מדת המקרא).
מקור החגים
החגים במקורם הם חגים חקלאיים בכלל. בחג האביב (חג המצות) מחדשים את מלאי השאור, ויש להמתין עד הקרבת עומר השעורים הראשון לאלים. לכן נמנעים מאכילת לחם מוכן, אלא מצות בלבד. בחג הקציר (חג השבועות) משלימים את העונה ומקריבים את הלחם המוכן הראשון. ובחג האסיף (סוכות) שוהים בסוכות בשדה עד גמר המלאכה. “חג מתן תורה” אינו מוזכר במקרא בכלל, ושמו היה בכלל ‘עצרת’. כך גם ראש השנה, שנקרא ‘יום זכרון’, או “שמחת תורה” שגם הוא היה חג עצרת.
בימי יאשיהו, כ־700 שנה לאחר יציאת מצרים, חגגו את פסח לראשונה, כמתואר במלכים ב (כג כב). זה קרה רק לאחר הופעת גרסת התורה של ספר דברים בידי סופרי יאשיהו. לאחר מכן בימי עזרא, 800 שנה מהיציאה, חגגו לראשונה את סוכות, כמתואר בנחמיה (ח יז). וזה קרה רק לאחר הציווי להקים סוכות בגרסה הכוהנית של התורה. זו שפורסמה בידי אנשי כנסת הגדולה.
איך הוסיפו לספר התורה למרות האיסור?
האיסור להוסיף על המצוות נכתב כאמור מאוחר יחסית. ועדיין, הוא ניתן לפרשנות מקילה בידי הקבוצות הפוליטיות והאידיאולוגיות שבכל דור, שהאמינו בכל ליבם שעגלי ירבעם פסולים, שרק בני אהרון ראויים לכהונה ועוד. הוא כמובן לא כלל את הכוהנים שרק איחדו את המגילות הישנות שלהם לתורה, או את הסופרים אחריהם שרק תיקנו את הדרוש תיקון, ופירשו את הדרוש הסבר. אפילו חז”ל מכירים בלגיטימיות של ‘תיקון סופרים’.
מקור הכוהנים והלוויים
זוכרים את ההרחבות לתורה שנעשו בימי שיבת ציון? הכוהנים, שמנו 10% מהעולים, החליטו על הבדל מעמדי חדש. ‘בני אהרון’ שונים בתפקידם משאר ‘הלוויים’, שמנו באותה עליה כ־360 איש בלבד. כחלק מפולמוס הכהונה הם גם הרחיבו את סיפור קורח ועדתו. הימצאותם של הכוהנים מלכתחילה היא כמובן כמו בכל אומה, הם היו שם מאז שקמו המקדשים הראשונים. אבל הלוויים, הופרדו בנסיבות פוליטיות מהכוהנים שהיו מיוחסים לאהרון, והדברים הונצחו בסיפורי התורה שנכתבו באותה תקופה כדי ליצור לכך לגיטימיות.
סיכום
אפילו בעידן המודרני אנשים מאמינים בהזיות על פני עובדות נכוחות. מבין האפשרויות של כוח על־טבעי, קונספירציה או השתלשלות טבעית נדירה, הסבירה וההגיונית ביותר היא התפתחות המתבססת על הטבע האנושי. גם אם זהו תהליך נדיר, הוא עדיין נדיר פחות משבירת חוקי הטבע.
המקרא זרוע בעדויות היסטוריות ורמזים התומכים באפשרות ההתפתחות. ההלכה התובענית, החגים ואיסור ‘בל תוסיף’ לא היוו מחסום לעריכה ופרסום התורה. ומקור הכוהנים והלוויים בימי פולמוס הכהונה בשיבת ציון.
מלבד כל זה, יש כמה דוגמאות בהיסטוריה לסיפורים פופולריים על התרחשויות המוניות של נס. על כך ארחיב בפרק הבא.
כתיבת תגובה