התשובה המפתיעה היא כן!
*שימו לב: מלבד התמונה הראשית שיצרתי ב-AI, כל התמונות במאמר זה – אותנטיות*
שורת אינדיקציות מראות שבתקופת חז”ל היהודים נהגו להתגלח, או לפחות לקצץ את זקנם באופן משמעותי. זה מתחיל בעדויות בשני התלמודים וממשיך באיקונוגרפיות שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות (בתמונות המלוות את המאמר). האם ייתכן שהדימוי של “היהודי המזוקן” טרם התקיים בעת העתיקה?
מותר לגזוז במספריים
התורה אוסרת להשחית את הזקן. אבל חז”ל התירו באופן גורף לגזוז את הזקן במספריים. בתוספתא שגובשה בתחילת המאה ה-3 לספירה (מכות ג ז) הוגדרה מהי “השחתה”: “אינו חייב עד שיטלנו בתער. נוטלו ברהיטני ובמספריים – פטור”. רק תער נאסר. במספריים מותר. וכך גם הובא בתלמוד הבבלי, שנחתם במאה השישית (מכות כא א).
הערות גנאי למגודלי הזקן
יתרה על כך, חכמי התנאים ציטטו הערות גנאי שנאמרו למגודלי זקן: “יִשְׁמָעֵאל אָחִי, אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁאוֹמְרִים לוֹ זְקָנְךָ מְגוּדָּל! אָמַר לָהֶם: יִהְיֶה כְּנֶגֶד הַמַּשְׁחִיתִים” (תוספתא ברכות א ו, וכן בבלי ברכות יא א). שלמה נאה כבר הראה במאמרו שמדובר בציטוט אמרה עממית, של אדם קיצוני שמחליט להשחית את זקנו בעקבות ההערות על גידולו, במקום לגזוז אותו כראוי, כפי שנהוג.
חכמים ציטטו גם מספר בן סירא את הביטוי “עבדקן סכסכן” (בבלי סנהדרין ק ב), דהיינו, מי שזקנו מגודל – טיפש (כך פירש רש”י שם). ציטוט זה אינו בנמצא בספר “בן סירא” שבידינו, אבל הופעתו בגמרא מעידה כי האוירה החברתית בימי חכמים הייתה נגד גידול זקן. החכמים לא היו יוצאי דופן בעניין זה.
המנהג הנפוץ – להתגלח
לפי עדות מפורשת המובאת בתלמוד הירושלמי (ראש השנה א ג), שנחתם במאה הרביעית, מסתבר שאכן המנהג הנפוץ היה להתגלח:
“רִבִּי חָמָא בֵּירִבִּי חֲנִינָה וְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה. חַד אָמַר: אֵי זוֹ אֻמָּה כְּאֻמָּה הַזֹּאת. בַּנֹּהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין – לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים, וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וּמְגַדֵּל זְקָנוֹ; שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיאַךְ דִּינוֹ יוֹצֵא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא לוֹבְשִׁים לְבָנִים, וּמִתְעַטְּפִין לְבָנִים, וּמְגַלְּחִין זְקָנָם, וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים. יוֹדְעִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן נִסִּים”.
בפשטות, לפי העדות הברורה כאן, גילוח הזקן היה מנהג יהודי לפני החגים. כמובן לא מדובר בהשחתת הזקן, אלא בקיצוצו בלבד, כנראה במספריים.
לא נוכל למצוא אף מקבילה מהתקופה שרומזת ההיפך, כאילו יהודים מגודלי-זקן הם הנורמה. זקן מגודל לא נחשב למאפיין יהודי.
התספורת הרומאית של נשיאי הסנהדרין
שלושה דברים התירו לשושלת הנשיאים, צאצאי יהודה הנשיא: להביט במראה, ללמוד יוונית ולהסתפר כמו הרומאים. כך מובא בירושלמי (מסכת שבת ו א, עבודה זרה ב ב ובעוד מקומות). התלמוד קורא לתספורת זו “לספר קומי”. קומי (κόμη) ביוונית הוא “שיער”, והכוונה היא לתספורת האופנתית לגברים בתקופתם. לפי זה, מסתבר שלא ניתן היה להבחין בין נשיאי הסנהדרין לאצילים רומאים נוכריים. הם הסתפרו באותו האופן!
אם נוסיף את הדמיון בין הטוגה הרומית שנהגה באצולה לבין הטלית, ה”אצטלית” או ה”אצטלא דרבנן” – אכן היה קשה להבחין חיצונית בין חכמי ארץ ישראל לבין מקביליהם הרומאים.
אמנם החל מימי הקיסר הדריאנוס (כיהן בין 117 – 138 לספירה) נכנסה ‘אופנה’ רומאית לגדל זקן ארוך, אבל אופנה זו חלפה ממש עם המעבר לתקופת האמוראים, בתחילת המאה השלישית. לפי זה ייתכן שיהודה הנשיא עצמו, במפנה המאות כן נהג בזקן ארוך, אבל צאצאיו הנשיאים לא. בדומה, גם סביו רבן גמליאל (דור יבנה, סביבות 100 לספירה) או ראש השושלת, הלל הזקן (בימי הבית, סביבות תחילת הספירה) כנראה נהגו לקצץ את זקנם.
האופנה הפרסית בבבל
בתלמוד הבבלי, רב יוסף תיאר את הפרסיים כחריגים בכך שהיו מגודלי שיער. “דָּמְיָא לְדֹב״: וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ פַּרְסִיִּים, שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כְּדוֹב, וּמְסוּרְבָּלִין [בָּשָׂר] כְּדוֹב, וּמְגַדְּלִין שֵׂעָר כְּדוֹב” (בבלי, מגילה יא א, עבודה זרה ב ב, קידושין עב א). היהודים לא נהגו כמוהם, ולכן רק הפרסים נחשבו “דומים לדוב”.
אמוראים ללא זקן
האמורא הארץ-ישראלי רבי יוחנן, היה ראש ‘בית הוועד’ בטבריה, מושב הסנהדרין בדורו. “גדול הדור” באמצע המאה השלישית. מסופר בתלמוד הבבלי שהיה יפה תואר, אך עם זאת נעדר “הדרת פנים” (בבלי בבא מציעא פד א). לפי רש”י שם (כנראה בהתבסס על מקבילה במסכת שבת קנב: “הדרת פנים – זקן”), הכוונה היא שלא היה לו זקן. על פניו, הוא נהג לגלח אותו, ולא רק נשיאי הסנהדרין. גם על האמורא הבבלי רב נחמן, ראש ישיבת נהרדעא, מספרים שהיו לו רק זיפים: “רַב נַחְמָן סִיכֵּי דִיקְנָא הַוְיָא לֵיהּ” (בבלי יבמות פ ב).
כיצד דמיינו האמוראים את אהרון הכהן?
יש פסוק בתהלים (קלג) שמדבר על משיחת אהרון בשמן המשחה: “כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, יֹרֵד עַל הַזָּקָן. זְקַן אַהֲרֹן, שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו”. הגמרא בתלמוד הבבלי (הוריות יב א) מביאה דרשה בשם רב פפא: “כְּמִין שְׁנֵי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת לְאַהֲרֹן בִּזְקָנוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא, תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר, עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת לוֹ בְּעִיקַּר זְקָנוֹ”. לפי דברי רב פפא, אהרון היה נוהג לספר את זקנו, אך הותיר בו די מקום לטיפות השמן שנתלו בו. כשחושבים על זה, הוא היה מקוצץ אולי גם כדי לא להסתיר את אבני החושן.
הדיוקנאות בחפירות הארכיאולוגיות
כפי שניתן לראות בתמונות המצורפות למאמר זה, בבתי הכנסת מימי האמוראים נמצאו ציורים רבים של דמויות מהתנ”ך, כולן חסרות זקן ואפילו מגולחות. בציפורי, בחוקוק, בדורא-אירופוס ובבית הכנסת בעזה – הנורמה היא שזקנים מקוצצים או מגולחים. לא תמצאו זקנים מגודלים יתר על המידה, אלא אם בהקשר אופנתי. חז”ל ובני דורותיהם דמיינו את דמויות המקרא מקוצצות-זקן. זקן מגודל, לרוב נתפס כלא-מטופח ובזוי.
מהעדויות מהתלמודים והממצאים מסתבר שלא רק שהותר לגזוז את הזקן במספריים, זו הייתה הנורמה היהודית. מגודלי זקן נחשבו מוזנחים. ראינו גם שנשיאי הסנהדרין הסתפרו בדומה לרומאים, ועל חלק מהאמוראים נכתב במפורש שהיו חסרי זקן מגודל. וכפי שהם נהגו, כך גם דמיינו את דמויות העבר מהמקרא: במדרש, בציורי קיר ובפסיפסי הרצפות שבבתי הכנסת.
האם יש עוד מאפיינים שנראים לנו מובנים-מאליהם, אבל לא היו קיימים אז? מוזמנים להגיב לי על השרשור בטוויטר או בפייסבוק (חסמתי כאן לתגובות כי התעייפתי מהספאם).
