מעמדן השולי של התפילין בקרב יהודים במהלך רוב ההיסטוריה, הוא לא פחות ממפתיע. כאשר בוחנים את העדויות לתפוצת המצווה בדורות העבר – מתגלה תמונה של הזנחה כללית, ושל מצוה נדירה שרק בודדים, אם בכלל, קיימו בקביעות.
מתקופת המקרא אין עדויות לקיומה, מימי חז”ל נראה שבודדים נהגו בה, בדורות הגאונים המצווה נחשבה אקסלוסיבית וחריגה ובקהילות הראשונים במערב אירופה, הרבנים חיפשו הסברים לעובדה שרוב היהודים לא נוהגים להניח תפילין. למעשה, מנהג ששרד עד ימינו מנציח את ההזנחה ההיסטורית הזו. על זאת ועוד במאמר הבא.
מצוות הנחת התפילין נתפסת כיום כאחד הסמלים המובהקים ביותר של הזהות היהודית. זו פעולה יומיומית שנתפסת כחובה על כל יהודי, ויהודים מסורתיים רבים, על-אף שאינם דתיים, מקפידים על ביצועה מידי יום. פעילותם של חסידי חב”ד ברחובות הערים תרמה להפיכתה לסמל של מצווה עממית, מצווה להמונים. בעולם החרדי נפוצה התפיסה שבעבר ההקפדה על התפילין הייתה אף גדולה יותר: בציורי הספרים לילדים ניתן למצוא ביטוי לכך שהנחת התפילין הייתה מעשה שהקיף את היום כולו, והרושם הוא שכל יהודי ירא שמיים בדורות העבר הרחוק הקפיד על כך.
בחינה היסטורית מגלה תמונה שונה לחלוטין: במשך רוב ההיסטוריה היהודית – הנחת תפילין הייתה מנהג נדיר, ובמשך מאות שנים היא נתפסה כסמל סטטוס השמור ליחידי סגולה בלבד, אפילו בתוככי העולם הרבני. תלמידים ובני תורה שרצו לעשות זאת, נמנעו מכך בגלל הזיהוי הבלעדי שלה עם המעמד הרבני הבכיר ביותר. מהעדויות נראה שתלמידים שהעזו לבצע את המצווה – טרחו להסתיר ולהצניע אותה מחשש פגיעה בכבוד רבניהם, וזו אף הייתה המלצתם של פוסקי ההלכה.
חישבו לרגע על מצווה כדוגמת כתיבת ספר תורה: לפי הרמב”ם, כל יהודי חייב לכתוב לעצמו ספר תורה שלם, או לפחות שיכתבו עבורו. האם זו מצווה נפוצה? לא מאוד. יש הרבה שמקפידים לבצע אותה, אבל הרוב הגדול של הדתיים לא רואה בה מצווה חיונית לזהות היהודית. זה היה מעמדה של מצוות התפילין, אם לא פחות מכך.
מתי כל זה התחיל?
אם נחפש תיעוד כלשהו לתפילין מאלף שנות התקופה המקראית – לא נמצא כזה. אפילו בתנ”ך עצמו, המילה “תפילין” לא נזכרת אפילו פעם אחת. האזכור הקדום ביותר של חפץ כזה הוא הביטוי המעורפל “תפילה מכסף” (תְּפִלָּה זִי כְּסַף) שנכתב בארמית, בשטר שנמצא באי יב שבמצרים העליונה, מהתקופה הפרסית. תיעוד ברור על הכרת מצווה של “קשירת אות סביב היד” נמצא לראשונה בחיבור מהתקופה החשמונאית, מהמאה השניה לפנה”ס, ושמו “איגרת אריסטיאס”.
רק בשלהי הבית השני מתחילות לצוץ עדויות ממשיות: ישו כבר מתלונן על הפרושים שמרחיבים את התפילין שלהם, יוסף בן מתיתיהו רואה בתורה את מקור הציווי על מעשה של קשירה על היד, ולראשונה מתקופה זו ניתן למצוא תפילין אמיתיות במחקר הארכיאולוגי.
אחרי חורבן הבית השני
צעדיה המהוססים הראשונים של מצוות התפילין אל לב היהדות מוצאים ביטוי במשנה, שבה בולטת היעדרה של “מסכת תפילין”. אמנם, האגדה מספרת על תקופת מרד בר כוכבא בביתר, שבה נמצאו על גופות המורדים המובסים כמות של תפילין המגיעה ל”ארבעים סאה” (כ-8 ליטר), ובאמת נמצאו תפילין מאז גם בארכיאולוגיה, במערות מסתור בנחל צאלים. אך בשנים שאחרי המרד נקבע איסור אימפריאלי של השלטון הרומאי על התפילין, ונראה שמאז הן הפכו לנדירות (בבלי גיטין נח א).
בימי המשנה והתלמוד
התלמוד הבבלי נדרש להסבר מדוע מצוות התפילין עדיין “מרופה” (רפויה) בידי היהודים מאז תקופת האיסור הרומאי, גם לאחר שבוטל. אגדה מהתקופה שאחרי המרד מספרת על “אלישע בעל כנפיים”, דמות אגדית שניצלה ממרדף רומאי בזכות הפיכת התפילין לכנפיים בידיה, בדרך נס. לדברי החכמים, התפילין נדירות כי בניגוד לאלישע – רוב היהודים לא מסרו את נפשם על הנחתם בעת הגזירה. זאת בשונה ממצוות כמו איסור עבודה זרה וברית מילה שנפוצו בקרב היהודים, שכן מסרו נפש עליהן (בבלי שבת קל א).
בתקופה התנאית, בימי השמד ודור אושא, עדיין נסובו מחלוקות על פרטים בסיסיים כמו מועדה של המצווה, האם צריך להניח בשבת, בלילה ואם גם נשים צריכות להניח. ההכרעה התגבשה לאיטה (והיא: לא, לא ולא), אבל בפועל לא נקבע זמן במהלך היום להנחת תפילין, ולא הוגדר רף מינימום לכך. זו אולי הייתה הסיבה שגם לאחר ביטול הגזירות הרומאיות, לא הרבה הניחו, והמצווה לא נתפסה כחובה יומיומית. אחת ההגדרות בחז”ל ליהודי פשוט, “עם הארץ”, הייתה מי שאינו מניח תפילין (בבלי שבת סב א, עירובין צו ב, קידושין לה א, סוטה כב א).
בארץ ישראל
אבל עמי הארצות לא היו לבד. אפילו חכמי ארץ ישראל האמוראים לא ממש הקפידו להניח בכל יום. במדרש נאמר: “כל הקורא בתורה – פטור מן התפילין”. מספיק לקרוא בתורה כדי להיות פטורים מהנחתן. בתלמוד הירושלמי מסופר על רבי יוחנן שהיה גדול דורו, והיה לובש תפילין בכל יום בתקופת החורף, כאשר ממילא הוא עוטף את ראשו; אך בקיץ הוא נהג ללכת עם תפילין של יד בלבד. המדרש מספר עליו שהוא היה “לבוש תפילין בכל יום ויום” כמאפיין את מעמדו הרם. ובתלמוד הבבלי נאמר שרבי יוחנן עצמו הודה שכאשר הוא הולך ללא תפילין זהו ‘חילול השם’ (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא יז לג. ירושלמי ברכות ב ג, מדרש תהלים קג ו, בבלי יומא פו א).
גם המדרש התייחס לתפוצה הנמוכה של התפילין, וקובע: “מפני מה לא החזיקו בהם בני ישראל? מפני הרמאים”. ההסבר הוא “שלא תהא תפילין נושא, וטליתך עוטף – והולך ועובר עבירות. אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי”. לעומת רבי יוחנן, רבי ינאי נהג להניח תפילין בתדירות אפילו נמוכה יותר: רק כאשר היה נופל למשכב, היה ממתין שלושה ימים להתאוששות ואז מניח תפילין. לטענתו, מחלה ממרקת את העוונות, ורק לאחר חולי הוא חש מספיק ראוי לבצע את המצווה. רבי ינאי אף קבע זאת להלכה: התפילין צריכות “גוף נקי” מעוונות, כ”אלישע בעל כנפיים” מחולל הניסים. יהודים רגילים לא נדרשים להניח תפילין (פסיקתא רבתי כב).
אצל אמוראי בבל
האמוראים בבבל לא היו אדוקים הרבה יותר במצווה זו, מלבד החשובים שבהם. אמנם, האמורא רב טען שקרקפת שלא הניחה תפילין נחשבת “פושעי ישראל בגופם”, אבל הוא היה מהמעטים שהקפידו בכך, וגם הוא התכוון רק למי שלא הניח מימיו אפילו פעם אחת. רב ששת, תלמיד של תלמידו, התפאר בעצמו שהוא מקיים מצוות תפילין. לפי עדות מתקופת הגאונים, רב ששת היה מהבודדים שעשו זאת בקביעות, שכן המצווה נחשבה “מילי דחסידותא”, חומרה ומעשה של לפנים משורת הדין (בבלי שבת קיח ב, ראש השנה יז א, תשובות הגאונים שערי תשובה קעח).
סיפור מצמרר שהובא בתלמוד הבבלי מדגים גם הוא כמה נדיר היה להניח תפילין:
“מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה, וְקָרָא הַרְבֵּה, וְשִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה, וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִילָּיו וּמְחַזַּרְתָּם בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וְאָמְרָה לָהֶם: כָּתוּב בַּתּוֹרָה ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ״, בַּעֲלִי שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַרְבֵּה, מִפְּנֵי מָה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו? (בבלי שבת יג א. וראו מהרש”א שם).
האלמנה הסתובבה בבתי הכנסת והציגה את התפילין של בעלה כדי להעצים את האבסורד: מדובר באדם כה מיוחד, עד כדי כך שהוא היה מהנוהגים להניח תפילין!
בישיבות הגאונים (ימי הביניים המוקדמים)
באוירת ישיבות ה’גאונים’ בבבל, רק מעמדות גבוהים במיוחד נהגו להניח תפילין. בספר שימושא רבא, חיבור קצר על הלכות תפילין מתקופת הגאונים, הובאו תנאי סף למי שחפץ להניח תפילין. בשם רבא נמסר כי רק מי שקרא תורה, נביאים וכתובים נחשב כשר להנחת תפילין; ולפי אביי רק מי שגם יודע בעל פה את התרגום של הפסוקים. למעשה, רב הילאי גאון (904-896) אפילו המליץ לתלמידים להצניע את תפיליהם ולהקטין אותם, כדי שזה לא ייתפס כחוצפה כלפי רבותיהם. זה מראה עד כמה היה חריג להניח תפילין בבבל באותה תקופה, אפילו בישיבות (מצוטט בשיבלי הלקט, א, מהדורת בובר עמ’ 382).
החשש החברתי
מספר מכתבים שנשלחו לגאוני בבל והשתמרו מאז, חושפים את התופעה. רב שרירא (968–1006), רב האי (939–1038), רב יוסף (נפטר ב-1053) וגאון אנונימי נוסף, כולם נשאלו האם אכן מותר לאנשים פשוטים להניח תפילין מבלי שזה ייתפס כמעשה של גאווה, “יוהרא”. השואלים מתארים מצב שרוב היהודים מזלזלים בהנחת תפילין, וכי הנחתן בציבור נתפסת כחריגה, מתנשאת ויהירה. חמור מכך, רב האי נשאל האם מותר לתגרים (סוחרים) פשוטים להניח תפילין בעוד, שימו לב, “אין בכל הקהל אחד (!) שמניח תפילין” (אוצר הגאונים, מסכת ראש השנה, תשובות יח–כ. הלכות פסוקות מן הגאונים, מילר 1827, סימן סג. ספר העיטור הלכות תפילין שער א, סוף הלכה ז).
ואכן, הגאונים בתשובותיהם המליצו לאנשים פשוטים שחפצים במצווה – להצניע את מעשה הנחת התפילין כאמור, ולהימנע מלעשות זאת בציבור. יתרה מזו, רב האי גאון קבע להלכה באחת מתשובותיו: “איזהו תלמיד חכם – כל שמניח תפילין”. לבישת תפילין הפכה לסטנדרט הלכתי גבוה וקשיח שנועד להתיר שבועה בספר תורה לתלמידי חכמים בלבד, והנחת תפילין קבועה הייתה הקריטריון (ספר משפטי שבועות, סמוך לסופו).
בשאלה אחת נשאל אחד הגאונים האחרונים (כנראה רב שמואל בר חפני, 998–1013) אם ראוי ללבוש ציצית העשויה מפשתן, למרות שחכמים אסרו על כך בגין חוסר בקיאות בעשייתן. בתשובתו הביא דוגמה מהמצב בתפילין “והרי תלמידים וחכמים שחפיצין ללבוש תפילין, כיוון דרוב ישראל לא קא קבעין – מירתתין דלא ליחזו כי יוהרא (= כיוון שרוב ישראל לא קבועים בהנחתן – חוששים שלא ייראה כיוהרה)… כי הא מילתא שלא עשו אותה עמודי עולם באותן השנים – מי ישא עכשיו נפשו לעשותה?!” לדבריו, אפילו תלמידים וחכמים בימיו לא מעזים להניח תפילין, כי זו יוהרה של ממש לעשות כן אחרי ש”עמודי עולם” בדורות הקודמים לא נהגו בכך. לכן, לדבריו, אין ללבוש ציצית פשתן (תשובות הגאונים, אסף, תש”ב, עמ’ 6).
אצל ראשוני גרמניה וצרפת (ימי הביניים המאוחרים)
המצב בגזרת התפילין באשכנז ופרובאנס לא היה שונה במיוחד מהמצב בבבל וארץ ישראל במילניום הקודם. באותה תקופה רש”י (1040–1105) ונכדו רבינו תם (1100–1171) חלקו זה על זה בשאלת סדר הפרשיות שמכניסים לתוך התפילין. עד אז השאלה לא עלתה משתי סיבות: סדר הפרשיות לא היה חשוב קודם לכן, והתפילין היו חפץ נדיר. לכן אף אחד מהם לא היה יכול פשוט לבדוק מה קורה בתפילין הקיימות. לא היו הרבה כאלה.
אחיו הגדול ורבו של רבינו תם, הרשב”ם (1085–1160), בכלל סבר שמצוות הנחת תפילין היא מדרש ולא נגזרת בהכרח מהמשמעות הפשוטה של הפסוקים בתורה. לדבריו: “לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך” (רשב”ם על שמות יג ט).
הרב שהזמין לעצמו תפילין
באיגרת ששלח בן דורו של הרשב”ם, ר’ אברהם ב”ר יצחק (ראב”י, 1110–1179) שהיה אב בית דין בנרבונה באמצע המאה ה-12, מובאת הזמנת זוג תפילין מסופר בלוניל, מתוקף מעמדו הרבני. באיגרת הוא מפרט איך לדעתו צריך להכין אותן, והוא מפנה לספרות ההלכה בת הזמן. עצם העובדה שהוא מבקש להכין לו תפילין מבלי להזכיר את הקודמות שבהן הוא לכאורה אמור להשתמש – מרמזת על היעדרן, ומעידה על נדירותן באותה תקופה בפרובאנס שבצרפת (אגרת רבנו אברהם ב”ר יצחק אב”ד מנרבונא, תרביץ לט, חוברת ד, תמוז תש”ל).
התירוצים הרבניים להזנחה
המציאות שרוב היהודים אינם מניחים תפילין, דרשה הסבר. שורת תירוצים ארוכה נכתבה כדי להסביר מדוע הם לא נחשבים “פושעי ישראל” כדברי האמורא רב בתלמוד. בעלי התוספות כתבו בפירושם: “ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו, שגם בימי חכמים היתה רפויה”. אך עדיין עלתה השאלה, מדוע היהודים לא נחשבים כעת “פושעים”? תירוץ אחד הובא בשם רבינו תם: מי שנקראים פושעים הם רק מי “שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם”. כלומר, התואר ‘פושעי ישראל’ חל רק על מי שמזלזל במופגן במצוות התפילין ומבזה אותן באופן אקטיבי, וממש לא על היהודי המצוי שסתם איננו רגיל להניח (תוס’ על בבלי שבת מט א, ד”ה כאלישע).
תירוץ אחר התבסס על מדרש המכילתא: “אם עוסק בתורה – כמניח תפילין דמי”. הסבר זה מיוחס לרבי יצחק הזקן מדנפייר (1115–1190), מגדולי בעלי התוספות, שחזר על המדרש “כל הלומד תורה – פטור מן התפילין”. מדבריו למדנו שגם בצרפת, אפילו בקרב לומדי התורה לא כולם נהגו להניח. רבי יהודה החסיד מרגנסבורג, גרמניה (1140–1217) כתב שבעקבות המחלוקת בין רש”י ורבינו תם אף אחד לא יודע להכריע לפי מי ההלכה וזאת הסיבה העיקרית למצב. הרש”ם (כנראה רבי שמחה משפיירא, סביב 1200) כתב שמי שלא מרגיש ראוי להנחת תפילין, לא נחשב “פושע” אם נמנע מלהניח (תוס’ על בבלי ראש השנה יז א, ד”ה קרקפתא. שיבלי הלקט, בובר, עמ’ 382).
האם כל היהודים נחשבים פושעים במצווה זו?
רבנים רבים מתקופת הראשונים פירשו את גינויו של רב רק על מי שמעולם לא הניח תפילין, ולא על מי שמתעצל מלהניח בכל יום. עליהם נמנו רבינו חננאל (965–1055), הרי”ף (1013–1103) (בפירושיהם על בבלי, ראש השנה יז א), ר’ אליעזר ממץ (ספר יראים, סימן טז בסופו) ורבינו יונה (שערי תשובה ג יא). לשיטתם, מספיק שאדם יניח תפילין פעם אחת בחייו, והוא כבר לא נחשב “פושע”.
אחד מספרי המנהגים השלמים העתיקים ביותר ששרדו עד ימינו ביהדות הוא “ספר המנהגות” של קהילת יהודי מרסיי, לר’ משה ב”ר שמואל, שנכתב מעט אחרי שנת 1204. בספר הוא מונה את “מאה הברכות” שיש לברך כל יום, ובהן ברכת הציצית בעת התעטפות בטלית לפני ‘ישתבח’ בתפילת השחרית. אך הוא מדלג על ברכת התפילין, כאילו אף אחד לא נוהג בה במרסיי בזמנו.
רבי יעקב ממרויש (נפטר 1233) נשאל אף הוא האם הימנעות מהנחת תפילין היא “עבירה גדולה ועונשה מרובה” או שיש הסבר הגיוני להתחמקות ההמונית מהמצווה. הוא השיב שהנמנע “אין עונשו מרובה”, “אך פשיעה היא בידינו שאין אנו מניחים תפילין” (שו”ת מן השמים כו). הוא כותב מפורשות בגוף ראשון רבים: “אין אנו מניחים”, למרות שהוא מסתייג מהמצב.
מהפכת התפילין להמונים של 1236
רבי משה מקוצי (תחילת המאה ה-13) היה תלמידם של רבינו תם ורבי יהודה החסיד מגרמניה, ומחבר ה”ספר מצוות גדול” (“הסמ”ג”). הוא נדד בקהילות היהודיות באירופה המערבית, שנים אחדות אחרי כתיבת ‘ספר המנהגות’ של מרסיי. בהן דרש דרשה ידועה ומפורסמת שעסקה בהזנחת מצוות תפילין, וזה לשונו:
“דרשתי פרשה זו בגלויות ישראל, להוכיח שכל אחד ואחד חייב בתפילין ומזוזות… ואם תאמר: מאחר שתפילין אות ועדות כמו מילה ושבת – מדוע היתה רפוייה ביד ישראל?! כבר פירשו רבותינו דבר זה… עוד זאת דרשתי להם: כי יותר חפץ הקדוש ברוך הוא באדם רשע שיניח תפילין – מאדם צדיק… ויהי אחר ארבע אלפים ותשע מאות ותשעים וחמש שנים לבריאות עולם (1235 לספירה) היתה סיבה מן השמים להוכיח, ובשנת תתקצ”ו (1236 לספירה) הייתי בספרד להוכיחם. ואימץ הקב”ה זרועותיי בחלומות היהודים, ובחלומות העכו”ם וחזיונות הכוכבים, ויט עלי חסדו, ותרגז הארץ, ותהי לחרדת אלוהים. ועשו תשובות גדולות, וקבלו אלפים ורבבות מצות תפילין, מזוזות וציצית. וכן בשאר ארצות הייתי אחר כך, ונתקבלו דברי בכל המקומות” (סמ”ג, סוף עשה ג).
מסעו של רבי משה מקוצי לספרד קצר הצלחה גדולה, וסימן את תחילת הפיכתה של מצוות התפילין למנהג המוני. אחד הזרזים לכך היתה תביעתו להניח תפילין אך ורק בזמן תפילת השחרית, בניגוד להבנה עד אז שיש להסתובב עם התפילין כל היום.
לאחר גל התשובה הגדול, עדיין נותרו מספר עדויות לרפיון במצווה בפריפריה היהודית, אך משנפתחה הדלת להמונים, הן פחתו באופן דרמטי. בפירוש הרשב”א (1220–1310) על התלמוד הבבלי, ניתן למצוא בדבריו: “ומשום כך עדיין רפויה בידם, דמועטין שבישראל מניחין תפילין”. אם כי ייתכן שהוא מתאר את המצב בזמן התלמוד (רשב”א על שבת קל א, ד”ה כגון תפילין).
שבירת כוס בחופה כעדות לתופעה
מנהג שבירת הכוס בחופה הנפוץ עד ימינו, הוא לא פחות משריד לאותה תקופה ארוכה של הזנחת התפילין. בספר ההלכה והמנהגים “כל־בו” (שהתחבר כנראה לאחר שנת 1300, ומקורו כנראה בלוניל, צרפת) ברכת התפילין אינה נמנית ב”מאה הברכות”, בדומה לספר המנהגות של מרסיי כמאה שנה קודם. במקום אחר, הוא מציין מפורשות ב”הלכות תשעה באב”: “ויש מקום נמנעו, שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים, מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין… ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות”. שבירת הכוס נועדה להיות תחליף למתן אפר בראש החתן, בשל ההזנחה ההמונית של התפילין (כל-בו סב). המנהג נקבע להלכה בידי ה”בית יוסף”, עד ימינו (בית יוסף על טור אבן העזר, סימן סה, ו).
ההחמרה של המאירי
רבי מנחם המאירי (1249–1316) שחי בדרום צרפת, סמוך לגבול עם ספרד, היה מאחרוני הסלחנים, או שמא דווקא המחמירים בעניין התפילין, תלוי איך מסתכלים על זה. לטעמו “תפילין צריכין גוף נקי – מן העבירות”! הוא כתב: “אין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה, וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אחר התשובה והטבילה והוודויין. והדבר נכון בעיני”. הוא בעצם אומר שבימיו חלק מהחכמים הניחו תפילין אך ורק בעשרת ימי תשובה, וזו גם המלצתו: לא להניח תפילין אלא אחרי חזרה בתשובה רצינית. זו לא מצווה להמונים, בניגוד לתביעותיו של רבי משה מקוצי בדור לפניו (שיבלי הלקט שם. מאירי על ברכות יד ב).
באותו דור בספרד, העיר הרא”ש (1250–1327) על מצוות התפילין: “שהיא רפויה ביד מקצת אנשים” (הלכות קטנות לרבינו אשר, תפילין כח). ושנים לאחר מכן הסכים רבי שמואל ירונדי מגירונה (נולד ב-1335) עם המאירי, וגם הוא פירש את הדרישה “גוף נקי”: “כלומר נקי מעבירות” (אהל מועד, שער רביעי, דרך תפילין, נתיב א).
ההזנחה ההיסטורית של הנחת התפילין קיבלה סקירה מקיפה אצל הרב מנחם מנדל כשר (1895–1983) שהיה חסיד גור (וגם ציוני). בספרו “תורה שלמה” שנדפס ב-1946 הוא הקיף את הנושא במאמר שנקרא “תפילין עדיין רפיא בידם”, ושאסף על כך מקורות רבים (תורה שלמה כרך יב, אות מב, עמ’ רנט).
סיפורה של מצוות התפילין הוא עדות חיה לאופן שבו מנהגים דתיים מתעצבים, דועכים ושבים לחיים בתוך מציאות היסטורית משתנה. מתקופת המקרא שבה אין לה זכר, דרך דעיכתה בימי גזירות הרומאים, הדרישה ל”גוף נקי” מעבירות, החשש מיוהרה, ועד למסעות הדרשנים שהפכו את המצווה להמונית. מתברר כי גם מה שנראה היום כמסורת יציבה ונצחית הוא תוצר של תהליכים חברתיים ארוכים ומפותלים. במובן זה, התפילין הן דגם מעניין להתפתחותה של היהדות עצמה לאורך הדורות: באבולוציה הדרגתית.
