האסלאם הוא כוח טבע
מערכת ההיגיון האיסלאמיסטית טבועה עמוק בחותם ההיסטוריה. כדי להבין אותה, אביא כאן טעימה מתפיסת הניצחונות באסלאם. אני כמובן לא חושב בצורה הזו, כי אני יהודי מערבי ואתאיסט. אני רק רוצה להציג את האופן שבו חושבים מאמיני האסלאם שרואים באסלאם את הפתרון המרכזי לבעיותיהם. הנה למה:
כשסוחר צעיר ממכה החל לדבר על חזונות שקיבל במערה בודדה, איש לא שיער שתוך פחות ממאה שנים תקום אחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה. סיפור התפשטות האסלאם הוא רצף מדהים של ניצחונות שנראו בלתי אפשריים, שבהם קומץ מאמינים נלהבים הפך את כל הסיכויים על פיהם.
הכל התחיל במכה. מוחמד, שנרדף והושפל על ידי בני עירו, נמלט למדינה עם קבוצה קטנה של נאמנים. מה שנראה כמנוסה מבישה הפך לנקודת המפנה הגדולה בהיסטוריה: תוך עשור, אותו מנהיג גולה חזר למכה בראש צבא אדיר, כשכל שבטי ערב נופלים לרגליו זה אחר זה. האיש שצחקו עליו הפך למייסד של דת עולמית.
זה היה רק ההתחלה. יורשיו של מוחמד עשו את הבלתי יאומן: עם צבא של בדואים חסרי ניסיון, הם העזו להתגרות באימפריה הרומית-ביזנטית האדירה, ששלטה יותר מחצי מילניום באיזור. בקרב הירמוך המפורסם, צבא מוסלמי מותש ומוקף הפך את היוצרות על צבא ביזנטי ענק – והשמיד אותו לחלוטין. ירושלים, דמשק ואלכסנדריה נפלו זו אחר זו.
במזרח חיכתה להם האימפריה הפרסית העצומה, עם מסורת צבאית של אלף שנים. הפרסים צחקו כשראו את הפולשים המוסלמים הפשוטים – אבל הצחוק נעלם מהר מאוד. בקרב אל-קאדסיה האגדי, פרשים בדואים פשוטים הביסו את עילית הצבא הפרסי. תוך שנים ספורות, אחת האימפריות החזקות, הותיקות והיציבות בהיסטוריה נמחקה מהמפה.
ואז הגיע הבלתי ייאמן מכל: צבא זעיר של 7,000 לוחמים בפיקוד טאריק אבן זיאד חצה את הים התיכון והעז לפלוש לספרד. הויזיגותים, ששלטו בחצי האי האיברי, גייסו צבא ענק בן כ-100,000 חיילים כדי למחוץ את הפולשים החצופים – אבל בקרב גורלי אחד, הכוח הקטן של טאריק השמיד את הצבא הויזיגותי והכריע את גורל ספרד.
אבל אי אפשר לשכוח את אחד הניצחונות המרשימים ביותר: התבוסה המוחלטת של ממלכת הצלבנים. כשהצלבנים הקימו את ממלכתם בירושלים, היא נראתה בלתי מנוצחת – מבצרים אדירים, אבירים משוריינים ותמיכה מכל אירופה. אבל אז הגיע מנהיג כורדי צעיר בשם צלאח א-דין, שעשה את הבלתי אפשרי: בקרב קרני חיטין המפורסם, הוא לכד את צבא הצלבנים במלכודת מבריקה. מכותר, צמא ומותש תחת השמש הקופחת, הצבא הצלבני האדיר נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים, ירושלים – שהוחזקה בידי הצלבנים כמעט מאה שנים – חזרה לידיים מוסלמיות. הממלכה שנחשבה לבלתי מנוצחת התפוררה, והצלבנים הבינו שהם נלחמו בכוח שאי אפשר לעצור.
הסיפור המדהים ביותר הוא אולי דווקא ההצלחה השקטה במזרח. בעוד שמונגולים, סינים ואחרים נכשלו שוב ושוב בניסיון להשתלט על דרום מזרח אסיה, סוחרים מוסלמים פשוטים הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי: להפוך את האיים הרחוקים של אינדונזיה לארץ האסלאם הגדולה בעולם, בלי אף צבא או כיבוש. זה מחדד נקודה חשובה: האסלאם הוא לא כוח צבאי אלא רוחני.
הדעיכה
אחרי אחד השיאים ההיסטוריים שהשיגו המוסלמים, כיבוש בירת האימפריה הביזנטית ששלטה למעלה מאלף שנה, קונסטנטינופול, החלה דעיכה במאות השנים האחרונות. בכל מקום שבו המוסלמים התרופפו בדתם – באו הקולוניאליסטים במערב והראו להם שחולשה דתית פירושה חולשה צבאית, מדינית, כלכלית וחברתית. שוב ושוב הובסו כוחות מוסלמיים בכל העולם, בתקופה השפלה ביותר בתולדותיהם. זה קרה יד ביד עם נטישת הדת. בכל מקום.
ברגע השפל המובהק ביותר, הובסו הצבאות הערביים בנכבה ב-1948 מול כוח ציוני דל וקטן. אך המוסלמים לא למדו מהטעות, וניסו שוב את כוחם ב-1967 כאשר התבוסה הייתה מהדהדת אף יותר: הנכסה אירעה בתוך שישה ימים. הציונים שוב הביסו את הצבאות המצויידים של המוסלמים בקלות ובמהירות בזק, רק בגלל שאלה נטשו את דתם. המשטרים הכופרים של נאצר במצרים, מפלגת הבעת’ בסוריה ומלכי ירדן הוכיחו פעם אחר פעם – ללא דבקות באסלאם, התבוסה מובטחת.
התקווה
למרות תקופת הדעיכה, התקווה חוזרת. תנועות איסלאמיסטיות של חזרה בתשובה החלו לפעם בקרב ההמונים. הפתרון לכל בעיות הנחשלות, העוני והחולשה בקרב המוסלמים הוא פשוט וברור: חזרה אמיתית וכנה לדת. האסלאם הוא הפתרון. האם זה עובד גם בעת המודרנית? בוודאי. הנה כמה דוגמאות:
כאשר הצבא הציוני נכנס ללבנון ב-1982, גדול ומצוייד מאי פעם, שום דבר לא עמד בפניו. חוץ מקבוצה אחת קטנה: האיסלאמיסטים. תומכי “מפלגת השם” (חיזב-אללה) היו היחידים שהעזו והצליחו להשיב מלחמה. בזכות נחישותם המתמשכת, הצבא המשוכלל ביותר במזרח התיכון נאלץ לסגת, להתקפל ולברוח בבושת פנים ללא שום תמורה מלבנון בשנת 2000. זו הייתה התקפלות מפוארת שהדגימה קבל עם ועולם: הציונים הם קורי עכביש שנועדו לבחון את נחישות המאמינים. אם המאמינים יעמדו במבחן – האויב הציוני מתפורר למגעם. זהו חוק טבע.
במבחן השני שבו עמדו המאמינים, שוב הוכחה כוחה הכביר של הדבקות באסלאם. ב-2005 נסוגו הציונים, ושוב – ללא שום תמורה – מרצועת עזה כולה. זה קרה רק בעזה, שבה הייתה נוכחות חזקה של האיסלאמיזם. הסיבתיות לא יכולה להיות ברורה יותר. בשנתיים לאחר מכן, האיסלאמיזם שהחל לשלוט ברצועה החל למרר את חיי הציונים. חטיפת חייל אחד ויחיד שחררה מבתי הכלא הציוניים למעלה מ-1,000 לוחמים איסלאמיסטיים. השלטון האיסלאמיסטי בעזה הראה שכוחו חזק יותר משלטון הכפירה של הרשות הפלסטינית הכושלת, ובעצם מכל אלטרנטיבה אחרת.
דוגמאות אחרות אך עוצמתיות לא פחות הן התפוררותו בתוך ימים של משטר בשאר אל-אסד האימתני בסוריה – למגעם של לוחמי האסלאם האמיתיים. זה קרה גם באפגניסטאן מול שתי מעצמות-העל העולמיות, ארה”ב וברית המועצות. ארה”ב נטשה את כל תומכיה בבריחה מבוהלת מפני הטליבאן האיסלאמיסטי. ועוד קודם לכן, ברית המועצות נכוותה קשות כאשר התעסקה עם מאמיני האסלאם האמיתיים. הוכח בפעם האלף: מי שדבק באיסלאם, גובר על כל אויביו. בלי יוצא מן הכלל.
האסלאם הוא כוח טבע שאין מה שיעמוד לפניו. כל הכשלונות המוסלמיים בעת החדשה נבעו מנטישת האסלאם כמורה הדרך העיקרי. כל הנצחונות הפלאיים מגיעים כאשר דבקים בו. זהו מבחן תצפיתי, אמפירי, שבו העובדות מדברות, שוב ושוב, ושוב.
צומת ההכרעה
מבול אל-אקצא מסתמן כאבן דרך בתפיסת היסוד האיסלאמיסטית. הוא הוכחה נוספת וכמעט טריוויאלית שדבקות באסלאם מניבה הישגים חסרי תקדים מול מעצמות הכופרים. מבצר הפלדה הטכנולוגי העצום הישראלי, המגובה בחיל אויר ופצצות גרעיניות, התמוסס שוב מול הלוחמים היחפים האסלאמיסטיים, שדהרו לעומק שטחו ללא מעצור. תמורת כמה עשרות חטופים, חמאס נותר בשלטון והראה שוב שאין כוח העומד בפני המאמינים האמיתיים. כל מה שנדרש הוא דבקות בדרכי הדת הקדומות, עוד מימי מוחמד והח’ליפים ישרי הדרך, ופעולה על פיהם ללא היסוס.
כעת צומת ההכרעה הגיעה, בין הנרטיב האסלאמיסטי לנרטיב הישראלי-מערבי. האם לראשונה בתולדות העולם, יוכנע הכוח המוסלמי האמיתי מול כוחות הכופרים? האם נחישותם של המאמינים קטנה מנחישותם של הציונים? האם הופיע בפנינו התקדים של כוח אסלאמי המובס בידי מדינה לא מוסלמית? שאלה זו תתברר בחודשים ובשנים הקרובות. מי שיקבע את התשובה יהיו הישראלים.
כתיבת תגובה