חג הפסח הוא דוגמה מצויינת להתפתחותה של היהדות מתוך כתבי המקרא. לכאורה זהו עצם הלוז, עמוד השדרה של מסורת ישראל, שהנקודה הארכימדית שלה היא יציאת מצרים. אבל כאשר מעיינים בתולדותיו – מתגלה תמונה מפתיעה: רבים ממנהגיו חודשו במהלך הדורות בהשראת מנהגים חגיגיים זרים.
אין אפילו עדות חיצונית אחת לחגיגת הפסח במהלך אלף השנים שחלפו מיציאת מצרים ועד התקופה החשמונאית. אבל מאז העדויות מתחילות להופיע מכמה מקורות, עד שבימי המשנה, 1,400 שנה לאחר תחילתו המשוערת, מתקבל השלד הראשון של ליל הסדר היהודי. שלד זה כמובן נבנה על תשתית קיימת ומפותחת של מאות שנים, אך זהו תיאור שלם ראשון של אופיו הכללי של הטקס כפי שהוא מוכר לנו כיום.
המודל העיקרי לסדר סעודת ליל הפסח היהודי היה הסימפוזיון ההלניסטי – משתה חגיגי ביוון ורומא. במשנה (פסחים י) נקבעו המוטיבים העיקריים שנלקחו ממנו: הסבה, שתיית היין, טיבול ירקות, שאלת שאלות ושירה משותפת. עם זאת, נעשה ניסיון מודע לבדל את החגיגה מסעודות הרומאים באיסור על קיום המשתה שלאחר הארוחה, ה”אפי-קומיון”, וכמובן באמצעות התוכן היהודי העשיר בפסוקי המקרא ודרשותיהם. קיימת גם השערה שהבידול נעשה כתגובה לחג הפסחא הנוצרי שגם הוא שאב את מתכונתו מהרומאים.
ההסבה
ההסבה בעת אכילת המצה ושתיית היין הייתה סמל לחירות, והיא אומצה בפסח מהאופן שבו בני חורין בסעודות היווניות-רומיות אכלו. דרכם הייתה בשכיבה על ספות או כריות, בניגוד לישיבה זקופה שנחשבה דרך עבדים. בסימפוזיון הרומי (בניגוד ליווני) גם נשים וצעירים הצטרפו למשתה כשהם מסובים יחד על ספות – בדיוק כפי שבליל הסדר כולם, מהגדול ועד הקטן, מסובים כבני חורין.
עובדה זו עשויה להסביר מדוע רק בנוסח הבבלי של ההגדה הובאה הקושיה מדוע “הלילה הזה כולנו מסובין”. נוסח זה אינו מצוי במשנה ולא בהגדות מארץ ישראל שנמצאו בגניזת קהיר (ראו מאמרו של ג’פרי הרמן: נימוסי שולחן ותרבות פרס בתלמוד הבבלי). מבחינת התנאים בארץ ישראל, ההסבה היא הנוהג ההגיוני והמצוי, שאינו דורש שום הסבר.
ארבע הכוסות
שתיית ארבע כוסות של יין מושפעת אף היא ממנהגי המשתה רומיים. אצלם היה נהוג לשתות מספר קבוע של כוסות יין במהלך הערב: לפני, במהלך ובסיום הארוחה. האירוע נוהל בידי “סימפוזיארך”, שהיה מעין “עורך הסדר”. גם עצם הקידוש על היין ושתייתו בליווי שירי ההלל מקבילים לניסוך היין לאלים בליווי שירי ה”סקוליה” שנהגו במשתאותיהם.
הכרפס
הגשת כרפס, ירקות טריים במי מלח כמנה ראשונה – הייתה גם היא מנהג הלניסטי לפתוח סעודות חגיגיות. בתוספתא מתואר שמש הסעודה המטבל ומגיש את המאכלים כבר בתחילה, בדומה למתואר בכתבי היוונים על משרת במשתה הטובל ומגיש מנות פתיחה למסובים.
הסעודה כדיון
אחד ממרכיבי הסדר המשמעותיים הוא הפורמט החינוכי: הבן שואל “מה נשתנה” ושאר המסובים עונים בתשובה ודיון. רעיון עיצוב הסעודה כלימוד באמצעות שאלות גם הוא בהשראת הסימפוזיון היווני-רומי, שבו הדיון הפילוסופי או הספרותי התעורר באמצעות שאלות בין המשתתפים. מקורות יווניים ממליצים שהשאלות יהיו קלות ומוכרות כדי לא להביך את האורחים – באופן המזכיר את השאלות הפשוטות של “מה נשתנה” המיועדות לילדים. כמובן, חז”ל השתמשו בכך עבור המסר הדתי: במקום דיון על יופי או אהבה (כמקובל אצל היוונים), הדיון נסוב על יציאת מצרים ואמונת ישראל – אך שיטת השאלות נותרה דומה.
החרוסת
החֲרוֹסֶת היא מתבל שהגיע בהשראת רוטב מקובל במטבח הרומי העתיק: אמבַּמָה (embamma). תערובת ובה תמרים, אגוזים ותבלינים הייתה מוגשת אצלם עם עלי החסה והעולש, כי הרומאים האמינו שהטעם המר של הירקות הללו עלול להזיק לבריאות. במשנה הובאה מחלוקת אם זו מצווה בכלל, אבל המנהג אומץ בחדווה בקרב היהודים.
האפיקומן
המשמעות המקורית של המילה ‘אֲפִיקוֹמָן’ – היא ביוונית: אֶפִּיקוֹמיוֹן (או אֶפִּי-קוֹמוֹס), “משתה שאחרי הארוחה” – מעין קינוח מלווה בהוללות. בסיום הסימפוזיונים, החוגגים השיכורים נהגו לצאת בחבורות לרחוב, ולפלוש לבתים אחרים ברוב צחוק ומהומה. חז”ל אסרו במפורש לנהוג כך – “אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן”, דווקא בגלל שליל הסדר נעשה כה דומה לסימפוזיונים הרומיים.
המנהגים המאוחרים
גם המנהגים המאוחרים שאבו השראה מעמי העולם. לדוגמה: קערת הסדר מזכירה סימני חג הנורוז הזורואסטרי. בנורוז נוהגים לצבוע ביצים לנוי על השולחן. גניבת האפיקומן מזכירה את חיפוש ביצי הפסחא אצל הנוצרים. הטפת יין בזמן עשר המכות מזכירה מנהגים מאגיים של הטפת נוזלים להדיפת רוע ומזיקים. בקהילות היהודים התפתחו מנהגים שונים בהתאם לתפוצתם הגיאוגרפית, ולאחרונה יצא ספר שלם על ההשפעות החיצוניות של הנורוז, החל ממנהג ה”מים שלנו” וכלה בחבטות הבצל הירוק בחלק מקהילות המזרח.
השירים
שירי “אחד מי יודע” ו”חד גדיא” שנפוצו החל מהמאה ה-15, דומים מאוד לשירי עם נוצריים-גרמניים באותה תקופה. השירים הללו נהיו פופולריים מאוד עם הדפסתה של “הגדת פראג” ששילבה אותם לראשונה בהגדה של פסח. למשל, “אחד מי יודע” מקיים קווי דמיון רבים עם שיר גרמני עממי-נוצרי ששמו “Guter Freund, ich frage dich”, שגם הוא “שיר מצטבר” שהולך ונבנה, וגם הוא מונה סדרות מספרים שבראשן “אחד אלוהינו”.
בניגוד לתפיסה רווחת, העם היהודי לא ממש “לבדד ישכון”. הוא מתחשב הרבה בגויים. אך חמור מכך, השפעת התרבות הרומית על ליל הסדר מעידה שרוב התפתחותו נוצרה בתקופתה. ובמילים אחרות: היהדות נוצרה בתקופת חז”ל, לא במעמד הר סיני.
כתיבת תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.